כֵּנוּת

נדמה לנו שאנחנו מנותקים לחלוטין מאלוהים, היקום, מהמוות (מה שמעבר), אבל זו היא טעות מרה. כל יום אנחנו לוחצים refresh על החיבור שלנו עם העולם שמעבר. כל יום אנחנו הולכים לישון. אנחנו חולמים וחווים את הריק, את השחור הגדול. אז שאף אחד לא יגיד שמדובר פה על מעבר לא טבעי בסוף ימיינו.

[]  המלך של הציור הוא הקעקוע, לא סתם כולם מפחדים ממנו  []



[]  כשנותנים לילד שם כמו כולם בעצם נותנים לו צבאי הסוואה  []

[]  היפסטר זה היפי עירוני. היפי זה היפסטר כפרי  []

[]  למה לאתיופים אף פעם אין משקפיים? כי אין להם כסף למחשב  []

[]  תראו לי אדם בוגר אחד על אדמה מקוללת זו  []




  <><>
<>><<>

  <><>

ילדות עברה מהר, להזכיר לי שאני אחר

אני חושב לקבור את הבלוג בסוף דצמבר. 
יהיה לו שמונה עגול. שמונה מאז הפתיחה כשהייתי בצבא ועוד היה סיבה לקרוא לי חייל בדיל.
לא מתכוון למחוק אותו או משהו. שישאר שם, לא מפריע לי. אף פעם לא האמנתי בלשרוף גשרים.
מעדיף לבנות מגדלי רפאים ממבנים הרוסים. כל העבר שלנו זה מגדלי רפאים, תמונות אלבום משפחתי, מַטְ עם קצוות חרוכים.

אני חושב שנקודת המפנה הייתה שם פרוייקט: D-Project. תקייה ענקית של תמונות מֶגובַּה בכמה עמודים של שירי הייקו על חברים, ידידות ואקסיות.
לא תצלומים או משהו; גזירות, אנימה, סלבְּס וכל מני דברים שמזכירים את אותם אנשים, סתם בקטע של לעשות משהו שאף אחד לא עושה. בכולל זה יוצא הרבה חיפושים בגוגל והרבה נבירות בעבר שלי בראש. נסיעות אוטובוס, רכבת וכאלה.
זה עדיין שם בטיוטות על המחשב ובמגירה. אבל by the day זה מרגיש פחות רלוונטי.
כבר אז כתבתי על אנשים שלא ראיתי שנה שנתיים, אקסיות וחברים שהלכו לדרכם. ועכשיו, גם את החצי השני אני תופס רק בטלפון, או גרוע יותר, בפייסבוק במזל טוב פעם בשנה. 
למי שזוכר את הבלוג של עד לפני שנתיים היה רשימה ארוכה של חברים בצד עם ארבע שורות לאדם ותמונה טיפשית. אז הייתה אמורה להיות גרסה חדשה לכל זה. 
לא יודע... אולי מתישהו.


אז אני אקבור את הבלוג: כי עם הצילומים לא הלך ואפילו להם לא מוצא זמן
אז אני אקבור את הבלוג: כי קבוצות הגיל שלי זה במקום אחר ולא רוצה להטריד קטינות
אני אקבור את הבלוג: כי אני כבר לא כותב כמו פעם, אין את אותם החיזוקים
אני אקבור את הבלוג: כי את מה שכבר כתוב גם אין זמן לערוך, או אין סיבה
אקבור את הבלוג: כי עייף מלרדוף אחרי קהל, להיכנס לבלוגים שיראו ברשימת קוראים
אקבור את הבלוג: כי זה המקום הטבעי, גם אנחנו יום אחד נגיע לאדמה
את הבלוג: הישן הזה, הלא רלוונטי, הדועך
את הבלוג: את האומנות שלי, את היומרות
בלוג: שעד לפני שנה חלמתי לפרסם כספר
בלוג: שרשמתי עליו שהוא הוא החיים שלי


אני אקבור את הבלוג ואני אקבור את אני הישן יחד איתו 
 

אתה רואה צלב נוצרי אורתודוקסי מחוק ב'צלב' מסוג אחר בצבעים כאילו של כת השטן דאבל גראפיטי במפעל נטוש לא ברור איפה בתצלום מוגדל x3 במוזיאון שומם ברמת גן שבהגעתי אליו במקרה כחלק מעבודה בתאריך מקרי עוד יותר (14.11.2013) ואתה חושב לעצמך:

  *
מה?
  *







אני לא רוצה לדבר איתכם על צלבים פה או על דת או על העבודה שלי. אני מעדיף לדבר איתכם על הדברים שאני תמיד מדבר איתכם. לא משנה כמה זה נהייה משעמם או מאוס או לעוס או חרוז.
אנשים אני משתנה. עד כדי כך שאני כבר לא מכיר את עצמי.
רק היום, רק לפני כמה שעות סירבתי לדבר עם איזה אדם מקרי ברחוב שהתחיל איתי שיחה. הבאתי איזה תירוץ שאני צריך ללכת ומיהרתי משם משאיר אותו בידיים ריקות. לא יודע אם פעם הייתי משתף פעולה אבל תירוצים אף פעם לא היו הדבר שלי.
{בהודעה אחרת חייב להפסיק עם הקפה, קפה עם 2.5 סוכר יכול לדפוק כל דבר טוב שיש לכם שם אחרי החצי שעה של ה-rush}
מה עוד?
לא יודע, אולי שאנשים לא משתנים. אנשים אחרים, כבר אמרתי שאני משתנה 8)
fuck me  הגיע הזמן לחזור לבודהיזם כבר. אני עושה מפות אסטרולוגיות ועוד מפות אסטרולוגיות ועוד ואין לי תוכנית גיבוי למקרה שהשאלות הגדולות של החיים עולות. צריך תוכנית גיבוי, צריך לעשות refresh לרוחניות שלי.
"רוחניות יקרה, עזבתי אותך לטובת היריבה שלך חומרנות אבל אני מבטיח שבעתיד אני אפצה אותך ובגדול"
"" אתה מדבר עם עצמך, אבל עם מי אתה מדבר?"" שואל אותי הקול שבתוך הראש
""לא יודע, פשוט תסמוך עליי"" אני עונה



טוב תמונה שווה 1000 אז יש לכם 2000 כי זו התמונה השנייה שאני שם פה





אנחנו מוקפים באור, אבל אנחנו לא רואים

   *

 למה?

   *

I love me and you for the both of us

"ענף מדעי העוסק בחקר האדם כגון: התפתחותיו הגופנית והרוחנית, אמונותיו, מנהגיו, אורך חייו וכו'..."

אמרו לי שני אנשים שונים שסטודנטיות לפילוסופיה לא לומדות את זה בשביל המשפט האחרון של פרמה
מילה שמתחילה ב-ז' הוזכרה בשיחה

אם תגיעו לאוניברסיטת ת"א יום אחד תזכרו לבקר בגילמן

 

כמה פריטים..!

sleep is the cousin of death

הבחורה שלי רוצה שאני אכתוב עליה ואני לא רוצה לכתוב.
היא לימדה אותי חיים מה הם ולא נשאר מקום לחשוב על החיים אלא לחיות אותם.

הבחורה שלי רוצה מוזיקה מסוימת ואני רוצה מוזיקה אחרת.
כמו מראה לנשמות שלנו.

הפכים נמשכים.
אבל בלי כוח משיכה היינו יכולים לעוף.

היא אומרת שהנסיך הקטן לא עשה לה את זה.
או משהו בסגנון, אם כתבתי לא נכון היא תתקן אותי.

אני לא נסיך ומזמן כבר לא ילד.
רק אצלה אני יכול להיות כזה.

~

מתעסקים בכל מיני דברים לא חשובים.
רק הם חשובים באמת.
מתעסקים בכל מיני דברים לא חשובים.
רק הם חשובים באמת.
כל הדברים החשובים לא חשובים בעיניי.
מתעסקים רק בהם.


והולך לאותם מקומות.
ורואה את אותם פרצופים.
וכל מי שחשוב כבר לא פה.
ומי שנוכח פיזית נעדר נפשית.


נהדר נפשית.
מנסה להיזכר בהרגשה.

ואת שלא מסתכלת אף פעם.
כל כך קל פשוט להיות.

ואת שהיא כמו שלוש.
לא חסר מה לעשות.

הולכים רצים ישנים מבשלים.
עושים אהבה הם קוראים לזה.

יושבים שוכבים מדברים אוכלים.
שומעת את עצמך כשאת שומעת אותי.

~

שקיות שחורות מתחת לעיניים.
תעלות ניקוז לדמעות.
מסקרה שחורה הפכה כחולה.
נשימה מתייפחת.
דממה.


ראיתי אותך בוכה בפעם הראשונה.
לא כמו שחשבתי.
במקום להיות שמח הייתי עצוב.
הייתי ולא רציתי להיות.


על הכל אני אסלח לך.

אהובתי.

x

נובמבר קודם כבר היה גשם
ופטריות