כֵּנוּת

בעצם.
בעצם החזה.

לא יודע אם אני יצליח לתפוס את מה שחשוב באמת בפוסט הזה.
הבלוג נהייה יותר מודע לעצמו עם הזמן. ועם הזמן יבוא המרד. ובכל זאת תחושת הקסם שבליל יום שישי. חבל לי לפספס.

מה קורה לי בעצם?

- חוסר תקשורת ביני לבין אנשים קרובים.
עד שפיתחתי קלילות מסויימת באופי זה נראה שההצלחה הזאת יוצאת נגדי. זה כולל ס.מ.ס-ים נחפזים מדי, פרשנות מצד אחרים לגבי שטחיות מצדי ושאר אי הבנות בנסיון לשדר מה אני חושב/ מרגיש. הכי חשוב, עוד לא פיתחתי ספונטניות רגשית. לחבק/ לנשק/ לנחם כשצריך, כשחשוב. מתוך פעולה ע"פ מה שחשוב באמת במקום מתוך צורך להשיג משהו. למרות שאם חושבים על זה, זה בלא באמת הרסני, הנסיון להשיג.

- מאבק פנימי בין מילים לשתיקות. לא הגיע הבאלנס הנדרש באופן טבעי. או שמדבר יותר מדי או ששתיקה מביכה.נדירה היא הקרקע הטובה/דרך הזהב בין שני הנטיות האלו. כמו שכבר יצא לי ליעץ לאחרים השבוע. אל תתעסקי בנושא וזה יבוא מעצמו. Don't obsess.

בכל זאת, אם מסתכלים יותר עמוק זה הכל תלוי צפיות/ רצונות ממצבים. אם אתה בא ריק/ נקי/ פשוט לסיטואציה אז דברים כבר קורים מעצמם. אבל יש מקומות שהריקות הזאת באה בקלות בעוד שמצבים אחרים ממלאים אותך ולא נשאר מקום למצב כי אתה כל כך מלא בלהביע את מה שהתמלאת בו.

~ יושב מול המסך ובוהה בו. על מה עוד לרשום? יש כמה מועמדים אבל כולם מרגישים לי סבוכים מדי לפוסט נקודתי כזה.

טוב המועמד הכי מיידי, ברמה של משהו שמטריד אותי כרגע זה השאלה של לקחת סיכונים/ אופורטוניזם לעומת להתמיד/ עבודה קשה/ מטרות טווח ארוך.
בקצרה אם אתם בוחרים בשני אל תשכחו שעשיתם את זה בגלל הראשון. או אחרי שצלחתם אם הראשון הגיע הזמן לעבור לשני.
יש משחק מעניין בין השניים האלה. האחד לא פועל בלי השני. אני יביא דוגמא: התחלתה עם מישהי ויש לך דייט עכשיו הגיע הזמן להשקיע בבחורה: לפנק, פגישות, מתנות... או דוגמא הפוכה: החלטת להיכנס לעולם הקולנוע דרך עבודה בניצבות, אם הבמאי מציע לך שוט עם קטע דיבור או מגלה בך עניין חייבים חייבים לשכוח מהשכר הנמוך, התנאים המחפירים, והשעות לא שעות ולהתלבש על ההזדמנות. פתאום קיבלתם כרטיס כניסה. החלק הקשה בכל זה זה לא לשכוח את עצמכם, למה אתם עושים את זה מלכתחילה. חייבים מודעות. לענות למה שהחיים מבקשים ממכם (או, לפעמים, דורשים בצעקות) בהנאה ותוך ראייה של מה שקורה זה חלק מהמסע (ולא עובדות בשטח/ שיגרה אפורה).

   

טוב זהו, עייפתי.
ואם אני (בטח) ישכח לכתוב מחר אני מאחל לכולם, ובעיקר לחרדים שבינינו, שנה אזרחית נפלאה.
2012 כי סוף זה רק התחלה חדשה

ברקע
Loreena McKennitt - The Dark Night of the Soul

לאחר שיחה עם איש יקר, במוסד להשכלה גבוהה, שהתפעל מפועלי הצנוע, בקופסא שחורה זו עם טקסט בצבע ורוד. הגעתי למסקנה שהממלכה האבודה צריכה כרטיס ביקור. עם כל היותה אבודה, אם כבר מצאתם אותה לפחות שתוכלו להתמצא. וזה למרות שבסתר ליבי אני מקווה שלאחר המעבר בשערים כבר לא תרצו (*תוכלו) לצאת.

כנסו לדף אודות הבלוג ברשימות משמאל.

כתפיים רחבות

חזה נאה שעיר

וכל הבחורות

נעצרות

ביום אחד בהיר

איבדתי אותכן

כתפיים של שחיין

לא עוד תוכלו בנות

למששן

או להתפעל סתם

זה ככה במקרה

ובלי תכנון בכלל

נגמר החוג שחייה

לא עוד אלך לשם

הגיעה מדריכה

רעה וקטנונית

לפני זה היא הדריכה

קבוצות של ילדים

הביטצ'ית התחרותית

כתפיים רחבות

וגם הגב ישר

תמיר, נאה, שזוף

הייתי

כמו גזע עץ תמר

אלים ובני אדם

בנות, עלמות וטף

לאן הלך עכשיו

ואיזה משלח יד

אבחר במקום שחייה

ואשייף גופי

הפכהו לתמיר

גבוהה, איכותי

אולי מכון הכושר

שם ערסים רובצים

או שמע כדורגל

לתת קצת פיצוצים

אפשר גם כדורסל

אשכנזים גבוהים

ואיך אפשר לשכוח

אתלטיקה קלה

ביחד עם רוסים

עזבו אותכם כתפיים

עזבו אותי בנות

עזבתי ספורט בינתיים

ספה וצ'יפס לי מחכות

8-)

D-:

על אומנות ומין. כי אין נושא טוב יותר לשבת בלילה.

- פער בין אומנות מודרנית מצליחה למה שנקרא: גדולי העבר

  הראשונה תצליח רק אם תייצג סוגיות שחשובות לאלו שעדיין חיים (כמו הפחד שלנו מהמוות או נושאים חברתיים שמוצגים באופן מהפכני או מזעזע). השנייה תצליח רק עם תמצא חן גם כן בעיני אלו שחיים היום. אם ציורי/ יצירות האומן מצליחות להתחבר לרוח התקופה שבכאן ועכשיו זה לא משנה אם פעם הוא נחשב לכישלון.

- אומנות העתיד:
   אומן מפורסם מציג תערוכה של אומנים מתחילים. לא את האומנים עצמם אבל היצירות שלהם. יש כל כך הרבה באינטרנט שאפשר להציג אומנים בתערוכה לפי קבוצות. כמו בסין, ברגע שיש לך הרבה ממשאב אחד המהלך הטבעי הוא לנצל אותו לצרכיך.

- 

לנשים אין איבר מין גלוי לעין, הכל מוסתר וחשוך ולכן חייבים להשתמש בדמיון. הדבר מתבטא גם באופי האוננות שלהם (ללא עזרים ויזואלים) וגם בדרישות הפחות 'פיזיות' שלהן מהמין הגברי. גברים לעומת זאת מכורים לתרבות ויזואלית, אולי בגלל איבר המין הבולט. ותהפכו את הדרישה הגברית בתחום האוננות ובשוק הבשר להשלמת התמונה.

Don't fight yourself

לכל מי שהתחבר לסגנון החדש שלי בפוסט הקודם שלא תתרגלו לי. הבלוג הוא א' כל שלי ואני משתמש בו, און יותר נכון מנצל אותו, לצרכיי הרגע. צרכים שלפעמים נדמה שמבדילים בין חיים למוות.

הצמא שלי לאמת לא מרפה ממני לרגע. החיים שלי לא דרמטים מספיק, לא מעניינים מספיק, לא נועזים, לא מופרעים, הזויים, אבודים.
טוב, אבודים אולי הם כן. (עצב של שבת בערב).
לא לוקח מספיק סיכונים, לא מספיק. בבודהיזם השתמשתי כתרופה נגד מחשבות על העתיד (לחיות בהווה והכל), איזה דת תעזור לי להוציא מעצמי יותר, להוציא את המיץ. להוציא ולא להחזיר, הכל בחוץ. כי לשם הכל הולך בסוף ממילא. לתולעים באדמה או לציפורי טרף באויר. שפכים תעשייתיים בנהר, ערפיח מפעלים מעל. כמו דג ברשת מפרפר. פרפר קטן, יום שמש אחרי גשם.

הצעצוע החדש זה טאואיזם. כמו שקוראים לחתול שלי (טאו). דת מדהימה - טאואיזם. כמעט דת של חתולים. הם דוגלים בדברים-לא דברים, של:
"פשוט תהייה", "עשייה בלא עשייה",  ושאר תפיסות שמקדמות את הפשוט ע"פ המסובך. במילים אחרות בדיוק מה שאני צריך. לפשט, להפחית, להתפשט.
זה מדהים כי מה שמסובך הוא מלכתחילה מסובך כי זה הדעה שלנו לגביו. אפשר לעשות משהו "מסובך" ולהיכשל (שזו גם תפיסה) בכובד ראש. אפשר פשוט לעשות ואז קורה משהו ועושים משהו נוסף וכל השאר תפיסות. או פרשנות. כמו החיים. גם החיים זה פרשנות.
זו תפיסה לא אקונומית אבל קצת חבל לי על בודהיזם. כבר פיתחתי אליו תלות רגשית ברמה כלשהי. אני מנחם את עצמי בעובדה שאני תמיד יכול לחזור אליו. אבל חלק מהעניין זה לא ליצור הגדרות שרירותיות אלא 'לעשות בלא עשייה'. את מה שמרגיש נכון. לזרוק את כל ההסברים ל"למה זה מרגיש נכון" לפח.
ובאותה הודעה, וטון מאוד לא טיפוסי לי, אני מבטיח לעצמי... (ואוו זה באמת קשה!),
מבטיח:  לא להתכחש ללב שלי, למרות שכואב. ללכת עם תחושת בטן במקום עם המחשבות בראש כי אינטואציה יודעת יותר. ואחרון חביב להיות סבלני עם עצמי, יחד עם כל הטעויות והשטויות שאני עושה. (ואלוהים יודע שאני עושה מספיק - גם כאלה שאני לא שם לב אליהם).
Ayumi Hamasaki אומנית שאני ממש אוהב אמרה בראיון איתה שהיא חושבת שהיא הצליחה כל כך כי היא 'הייתה אמיתית (honest)' לאורך הקריירה שלה. הייתה אמיתית עם עצמה ועם האנשים שאיתם היא באה במגע. מאוד שמחתי לשמוע את זה.


אבל אי אפשר לשקר,
עדיין חסר,
סקס, או סתם קירבה
הכאב שבדרך להגשמת חלומות (שמפורטים בפוסטים אחרים)
ואולי הכי חשוב, המחסום הזה
בין אידיאלים למעשים. בין היכולת שלי לעשות דברים וזה שאני לא עושה אותם. בין התקופה המדהימה הזאת שאני עובר (החיים - המתנה שניתנה לי) ל-אי היכולת לנצל אותה עד תום כל עוד המחשבה עליה נמצאת ברקע.
הכי הייתי רוצה זה (ועכשיו תתכוננו לדיבור New Age): לחיות על טייס אוטומטי, להיות מונחה ביד הרוח, לתת להחלטות שלי להעשות בעצמם, לבטל את האשליה הזאת של בחירה חופשית ולתת להזדמנויות שעולות בחיים להתאים כמו כפפה לידיים שלי ש"בוחרות" כל הזמן משהו.
כי מה זה גורל? משהו פטאליסטי שמוביל אותך לסוף כמו בטראגדיה יוונית?

לא.
גורל זה הידיעה שאת הזמן אי אפשר להחזיר אחורה ולכן לא משנה איזה בחירות עשינו בחיים ממילא נגיע ליעד הנכון.
הבחירות הן אותם בחירות, עם כל השיקולים, רק פחות הדרמה של "מה היה אם".
ואז החיים הם מה שהם אמורים להיות. החיים הם מסע. ואל תאמינו לכל מי שאומר לכם אחרת.

! VIVA LA VIDA

Cardigans - 3:45. No Sleep