כֵּנוּת

קובץ השירים הבא מושפע מ- חיי הלילה בת"א               מ- בודלייר                   ומ- שיר קודם שלי 
פרשנות:                      (דקדאנס ישראלי)       (כשרומנטיקה משתבשת)           (פארודיה, עליי הפעם) 





1]

תדר של רפש
של לכלוך, של שנאה
מוזיקה מרעישת חדר
אנשים מצטופפים
איפה השמחה?

זמנים טובים יותר
לפני חודש חודשיים
(כש)בנות נתנו יותר
גם בלי יומהולדת בינתיים


פרופוגנדה
צורמת
בחדרי חדרים
שתיים, שלוש מילים
והוא מצפה ממני
לארוז ת-דברים
לעבור לעזה עכשיו
זה הכל באותם חדרים

לא בעיה אידיאולוגית
בעיה עם אנשים
קסאמים במרתף
אנשים נופלים עלי

אני על הקרשים

רוקדת עם כולם
הראש שלי מסתובב
טלויזיה דולקת
במן שקט, קולני מהבהב

.
הראש כואב













2]

חוסר חוש הומור
לא טוב לבריאות
עוד איזה חמור
אמר שזה טעות

בחורה אינפנטילית
מאוד
חבר שלה
לא מתייחס בכבוד

חדש בסצינה, תתחדש
כבר נמאס לך, תתמוסס
בחורה, תתפשטי
בחור-רע, תראה (כ)לי


כולם רוצים, וגם אני
נמאס פתאום
לא מכיר את החוקים
המשחק נראה מלוכלך היום
כולם על אזיקים
חוטים בלתי נראים
'בואו, נעשה חיים'

.
שורות ריקות
אל תוך הלילה
משורר הבדידות
איתך, בלי נדר
אבל אותו התדר








..
בחיי שנמאס לי, לחזור הביתה על האוטובוס האחרון, בנים שיכורים, בנות הולכות מהר מסתכלות לריצפה. תפאורה משוללת אהבה.
מנסה להתאושש מההשפעה של האלכוהול, הסמים, אנשים מטומטמים.
ותמיד העייפות. והקור.











3]

ביסקסואל?
בעיה עם הגדרות
משורר?
עוד תירוץ למה לא לעשות
להתבטל כל היום
תירוצים
תקרא לזה אומנות
אני קורא לזה לעשות חיים


בודהיסט
אז למה אתה מתעצבן?
אתאיסט
או כבר לא?
מה עכשיו אתה כבר מייחצן?
אסטרולוג
נו, אז איזה מזל אני?
לא יודע
כבר שקלת מקצוע שני?


אינטלקטואל?
פתולוגי
כבר תלו את אמן על העץ
אותך בטח יתלו על שעון אנולוגי
מה אתה כבר עושה?
אומנויות לחימה?!
טוב עכשיו זה נהייה מצחיק
בוא תראה בעיטה סיבובית
ג'קי צא'ן, על סיגרייה בקפה כָּסית




































עריכה: 24.12.12
17:14

סרט טוב.

שנה: 1997
במאי: גאס ואן סנט



לקח לי עד החצי שלו כדי להתגבר על הסלידה שלי מסרטים אמריקאים. העלילה בקצרה:
נער גאון שמגיע מרקע קשה מתגלה במפתיע ע"י פרופסור מבריק למתמטיקה. הוא מוציא אותו ממאסר, משכנע אותו ללכת לפסיכולוג והחיים מקבלים תפנית שתשנה את גורל כל המשתתפים.

כמו שאמרתי העלילה היא מעל הממוצע במקרה הטוב אבל מה שמוציא אותו ממימי הביניניות הוא בטח השחקנים. מאט דיימון, רובין ויליאמס ומיני דריבר מפיחים חיים בדמויות. יותר חשוב מזה, הגאונות של ויל (מאט דימון) היא בעצם סיפור כיסוי לתסביכים האישיים שלו. בעיקר לחרדת הנטישה שאותה הוא מסווה בצורה חלקה בעזרת לשון ערסית וחזות קשוחה. רובין וילאמס בתפקיד הפסיכולוג מדבר עם ויל על מה שחשוב באמת שזה על צרכי השעה, בייסבול, בנות, ועל עצמו אם להיות יותר ספציפיים. או על שום דבר אם לומר את האמת.


למה אני מספר לכם אתזה? שאלה מצויינת.
הסרט הזה עשה לי משהו. הוא גרם לי לחשוב. דבר לא מיוחד בפני עצמו אבל הרגשות קדמו למחשבות, מה שגרם לאחרונות להיראות משמעותיות הרבה יותר.

ושכחתי לציין: בן אפלק גם כן מופיע בסרט. צעיר ויפה, לפני ג'נפיר לופז וטורי הרכילות. וזה עוד אחד מהנושאים שיש שם: נאמנות פשוטה, לאנשים בשר ודם. לחברים מהשכונה. הנה לכם סרט אמרקאי, לוקח את כל הדברים החשובים באמת (חברות, אהבה, יעוד, ואנשים מסובכים) זורק אותם לסיר ועושה מרק.
הדמות של ויל מרתקת במיוחד, וגם אם זה בגלל שמאט דימון הוא מזל מאזניים (שהפוך למזל שלי). היה לי כל מיני מחשבות מעניינות בנושא אבל עכשיו שאני יושב כאן שעה אחרי צפייה הם נראות לי סתם מחשבות. בטח היה לי overlap בין התרגשות למחשבות ממוצעות במקרה הטוב.
דבר אחד שאני כן אציין זה שויל כן העלה בי פלאשבקים של מזלות מאזניים שאני מכיר: למצוא את המרכז שלך באנשים אחרים, במערכות יחסים. לתת לתדמית הבחור/ה ממוצע/ת לשמש כנק' פתיחה ליצירת קשר. אולי הדבר הכי מסתורי בשבילי זה ה- חוש הומור, היכולת להיות מנותק מעצמך, קר אבל ביחד, להסתכל על עצמך מהצד. איך הם עושים את זה? שאלה טובה אבל בערך כמו לשאול: למה לציפורים יש כנפיים?


וגם היה שם את הדילמה הקלאסית של ללכת בעקבות הלב- להיפגע, עם סיכוי קטן ל- jackpot, לעומת להגן על עצמך ולא להיפגע אלא במבט של 10 שנים אחורה ובגדול. לעזעזל עם המזל מאזניים האלו. שקולים מדי.
אחלה פסיכולוג היה לו שם בשון (רובין וילאמס), הלוואי והיה לי ת-ביצים להפוך לאחד כזה בעצמי. לתת למטופל סורר לעשן במשרד יום אחד ולהחטיף לו סתירה יום אחר. לקחת אותו לטיול בפארק כשצריך ולשתוק כשצריך יום אחר. וכל זה כדי להתחבר למטופל שלי, לגרום לו להבין שאני עברתי את אותו חרא, שכל הפוזה של פסיכולוג זה רק מה שזה - פוזה. כמו כל מקצוע אחר.
גם לדמות של שון מתאים המזל של השחקן שלו - סרטן. גורם לי לחשוב ששחקנים בוחרים בסופו של דבר לשחק את עצמם. במודע או שלא במודע. לא בשונה מהבחירות שלנו בחיים.  











חיים כאן ועכשיו
משפטי חוכמה לאחר כך
שום דבר יוצא דופן
רק הקסם באותו האופן



















משקה: תה (סוכר חום, לימון)
ברקע: Noah and the Whale, youtube

בכיתה ד' צילמו את הכיתה שלנו לראיונות לערוץ הילדים, באו לבית הספר והמחנכת בחרה 'תלמידים מעניינים' שיצטלמו. התמקמנו לנו בחצר של בית ספר מאחורה ליד הברזייה והמראיין שאל אותי כל מיני שאלות בינהם 'מה אני ירצה להיות כשאני יהיה גדול?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים 'שאני לא יודע, אולי אסטרונאוט'. כמה חודשים מאוחר יותר, ג'ניה - חבר מפתח תקווה, סיפר לי שהוא ראה אותי בערוץ הילדים. הוא אמר ששידרו רק את 'אני רוצה להיות אסטרונאוט'. בסה"כ הייתי בן 10 אז אבל כבר אז חשבתי לעצמי: "כמה טיפוסי, משדרים את החלק הכי קיטשי". למען האמת אמרתי את זה כי רציתי לומר משהו מקורי ודי הצלחתי מהבחינה הזאת. כבר אז הייתי ריאלי מדי מכדי להאמין שיש לי סיכוי לטוס לחלל. החלום האמיתי שלי באותה תקופה היה להיות חוקר דינוזאורים - 'פלנטאולוג' זה המונח המקצועי. לא יודע למה לא אמרתי את זה בראיון. עכשיו שאני חושב על זה כבר אז התעסקתי בדברים הגדולים, עם ההבדל הקטן שאז זה היה במונחים מאוד מוחשיים.

היום כששואלים אותי 'מה אני עושה/ רוצה לעשות בעתיד' נוצרת לי רשימה ארוכה בראש (גוש בגרון) ואני תמיד שוכח חלק מהאפשרויות. אולי זה למה אני רושם את הפוסט הזה עכשיו. פעם הבאה שמישהו ישאל, אני פשוט ישלח לו לינק.
אז מה התשובה, נכון לעכשיו:

1. אסטרולוג (חלום שלי)
2. פסיכולוג (חלום של אחרים בשבילי)
3. אקדמאי בתחום מדעי הרוח (תוכנית ב')

4. נזיר בודהיסטי במקום רחוק (חלום חירום)

5. ספרן (תוכנית חירום)

גורם לי לחשוב שאני יותר מדי מכוון למצבי הקיצון בחיים/ אין לי מגע עם הנורמאלי.
ויש גם כל מיני שאיפות שהיו לי פעם או שעדיין יש לי מדי פעם. פחות חשוב כי על אלה אני פחות חושב. אבל לצורכי המחשה:

5. מבקר תרבות (להיות כותב איפשהו)
6. משורר (הבעיה שהיא אפשר לעשות מזה קריירה)
7. מורה (מקצוע שאני בורח ממנו, אבל מי לא בישראל)
8. הומלס (the higher you climb the bigger the fall - למה לא הלכתי על מדעי המחשב תזכירו לי?)


האחרון זה לא בדיוק שאיפה קרייריסטית, יותר כמו תמונת נגטיב או רגע התפכחות מכל העשן ומראות. אלוהים יודע שלא חסר עשן ומראות.

אולי הכי חשוב, וגם אם מספרים 1-8 מהרשימה לא יבחרו בי בסופו של דבר אני איכשהו מרגיש שמס' 9 תפור עלי.

9. אומנות (ביטוי אומנתי אם לדייק, גם כן קריירה אבל כבר שברתי את התבנית, לא?)


וגם שאני מסתכן בהשמצות, כינויי גנאי, והידרדרות צורת הכתיבה שלי לרשימות מכולת שטוחה אני רגע ממשיך עם המטאפורה. או: למה לעזאזל אני מתכוון פה?
אובכן, בגלל שאני רואה בחיים משהו יפה. חוויה אסתטית עם נראטיב, נשמה, ומשמעות לדברים אני לא יכול שלא להסתכל עליהם מהצד. ולצחוק בד"כ. או לבכות לעיתים. אבל בכל מקרה כל העסק הזה מספק לחיים דמות מראה. יש את החיים ויש את מה שאומרים על החיים. זה אותו דבר? כשאתה באמצע שיחה אז כן. אבל רק הפעולה הפיזית. הדיבור. לא המשמעות של המילים. זה האחרון הוא ריק, חסר משמעות, שולי. אבל אולי יש לו ערך? מה הערך שלו? הערך זה אותה דמות מראה/ השתקפות ריקה/ מה שלא אמיתי. זה משהו שאפשר לצחוק עליו, בטח לא לקחת אותו ברצינות.
פגשתי אתמול בחורה שהייתה בטוחה שאני gay. זה הצחיק אותי, באמת. למרות שרק חייכתי. זה גם שיחרר משהו בתקשורת שלי איתה, נתן צוהר לחופש תמרון. דברים הם כל כך משעממים כשאנשים חושבים שהם יודעים מי אתה, כשאתה יודע מה אתה אמור לעשות.
ואם לחזור לביטוי האומנותי. אני באמת מרגיש שהדברים החשובים שאני עושה בחיים האלו הם סוג של אומנות. זה אולי מסביר את הפרפקציוניזם הבלתי מנוצח שמלווה אותי. כשאתה דואג שדברים יהיו יפים, מעניינים ומקוריים. שחשוב לך החוויה, הסובייקט וכל מה שמסביב זה נהייה פתאום מסובך לתקוע מסמר בקיר, לעשות פעולות מסוג  א' -(מוביל ל)> ב'. ככה זה, עשן ומראות.


ומכיוון שאין מצב שאני מסיים פוסט בלי להזכיר את הנושא הטראגי של מערכות יחסים (רואים, עוד פעם אתם לוקחים את המילים שלי ברצינות רבה מדי) בדיוק הגעתי למסקנה כשראיתי היום דוקומנטרי מצויין על אותו נושא כאוב. הבנתי שאני מנסה להפוך את עצמי לאדם יותר רגיל/ נורמאלי/ סטנדרטי כי 'לאנשים מהסוג הזה הולך טוב יותר במערכות יחסים'. ומייד התלוותה לזה המחשבה של 'איזה מן בן אדם מצחיק חושב ככה'.
ואולי בכל זאת...





















מה אתם חושבים? רוצים להיות כשתהיו גדולים? 


Henri Matisse -
The Painter and his Model

 

שבוע אחד, עשרות נסיעות, שלוש שירים

1. מראות מהחלון

2. עיניים אדומות

3. נסיעת לילה

1.

אנשים כמו פרחים

כמו האח בחורף

אחים, אחיות, משפחה

דייג למכמורת

אנשים עם קוצים

קקטוס מתוק

אנשים טובים

כל עוד רחוק

אי-אפשר בלי

ביחד זה לא אפשרי

יפה שלי!

אתה בסה"כ כלי

אנשים כה יפים

עננים בסתיו

ירוק העצים

כוכבים זורחים עכשיו

לא יודע איך

ולא יודע כמה

לא רוצה לחשוב

לשאול למה

נחשים בשמיים

אלומות של אור

דמעות בעיניים

אין לאן לחזור

רישרושים בשלכת

טבע אכזר

קר ואין לאן ללכת

לאן לחזור מחר

נוסחת הקסם

אבדה לה מזמן

דיראון עולם

ממני לאן?

אנשים כמו פחם

כמו כבשן מברזל

אנשים לב זהב

טבעות לפרזל

2.

הלומות עור התוף

זיכרונות הבזקים

השנים הם חולפות

אהבה חדשה זיקוקים

באיכות כמו חלום

כמו מסך מטושטש

ולשמע צלצול פעמון

עזבני, שלכת של סתיו

קרוב קרוב

הלב דואב

קצת יותר רחוק

ומטפטף

כמו יין ישן

בציר משובח אך מוזנח

כמו כוס שבורה

חותכת את הפה עכשיו

זהו שיר פרידה

פרידה מתקוות

זהו שיר אהבה

נפשות אלומות

קרוב רחוק

עפיפונים

דמעה זולגת

על פנים

3.

שירים כשנוסע

מעיין הנובע

ותמיד

מתגעגע

רק לא לפחד

ללחוש פיוטי אהבה,

לנוסע

לדמיין עצמי שיכור

לזכור אהבות

לא קרו מעולם

בעולם טוב יותר

כמו תינוק מנומנם

בזרועותייך,

שיכור מושלם

לרקוד אל תוך הלילה

לבד

לרקוד אל מול הפחד

אל מול המצלמה

ושוב

אין אף אחד,

רק לילה אחד

חברים חברים

זה הכל מסובך

ידידות נשמות טובות

אחת אחת

אבל איכשהו תמיד

עדיין נפרד,

אין אף אחת

החלונות אטומים

הכיסאות חורקים

המבט כבר נסגר

לא ניתן לראות

חלונות עם אדים

קר בחורף,

הכל בכספות

רוח קרה

שום דבר לא קורה

כסף בא והולך

בית לא מקורה

עשבים שוטים בראש

אלכוהול לצרוך,
שום דבר לא קורה

שום דבר לא קורה