לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כֵּנוּת



Avatarכינוי: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

2/2013

רוצה / chant




רוצה שתשנאי אותי

    כמו אוהדי מכבי את הפועל

    כמו משפחות פשע איטלקיות

    כמו חובשי כיפה את אוכלי חזיר

    כמו אישה הפכה נקמנית רגע בגדו בה

    כמו ששנאתי אותך, שלא יכולתי להשיג

 

חזק, כמו שרק אהבת אותו

 

 

 

 

 


רוצה שתשתוקקי אליי


     כמו תינוק אל שַד

     כמו באמצע המחזור שלך

     כמו חלומות כחולים של בן 12

     כמו פושע שרוע על רצפה לאקדח ליד

     כמו מריה הבתולה לישו, ה' אלוהינו ה' אחד

 

 

 

 


רוצה אותך

    עכשיו, כפי שמעולם לא רציתי

    וכנראה אף פעם לא ארצה

    כמו עש אל אש 

    מיכל הודיני לאויר

    כמו דג על חוף אל מים

 

בלעדייך, קבר בעודי נושם

 

 

 

 

 


          רוצה שתקבלי אותי


כמו גשם לכר פורה

ילד לבוקר חג מולד

אבן עתיקה לטחב לח

עור ברווז לסוודר חם

 

    איש זקן למוות, לוחש לו באוזן
    אם שכולה, לבשורת בנה שנפל

 

 

 

 

 


רוצה שתקבלי

אותי,

    כמו אוכל לפה

    לימוזינה לנוסע

    צעקות מאמן למתאגרף מפסיד

    גלגלי פורמולה אחת לכביש במונטה קרלו

    כמו ואגינה לחה איבר נוקשה וחם

 

ערום או עם בגדים, כמו שאני

 

 

 

 

 

 

          רוצה שתאהבי אותי

 

כמו ילדים נחשי גומי

כמו בן ארבע לייט-סייבר

בת ארבע בית ברבי וקן

אבא להרים על הידיים

וכמו שדגדגן אוהב ידיים


     או מאוחר יותר ב-MTV

          רוצה שתעריצי,

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                

נכתב על ידי , 23/2/2013 01:52   בקטגוריות **poetry, אינטימיות, *photography  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לקט יאוש


 

 


חוויה ומסקנות

רוב הזמן השקט הוא הצליל הכי נורא

 


אלוהים של התנ"ך הוא כל כך איום  בגלל שתיקתו

 

 

 

 


ובכלל

ככל שאתה לומד יותר אתה חיי פחות


 

יותר מזה

אדישות לגורל שלך: המתכון לאושר


 

 

 

 


הגלגול הבא: כבר לא יכול לחכות

סוף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

נכתב על ידי , 19/2/2013 01:45   בקטגוריות **קצרים, גורל, אלוהים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



העיר הזאת תבלע אותך


 

אתמול הייתי בירושלים. עיר שאני שונא.
למה אני שונא את ירושלים? מאוד פשוט.

   חרדים. ושנאה לכל מה שהוא לא אנחנו

   ממשלה. וכל הכסף נשאר איתנו בבירה

   האקסית משם. והיא מתה עלייה

 

אבל הפוסט הזה לא על ירושלים,

הוא על תל אביב

 

 

 

 

 

 

וככה זה הולך: 

כמו לבני אדם גם לערים יש אופי משלהם. ועוד פעם כמו לבני אדם גם לערים יש התאמה לערים אחרות, ליוצאי ערים אחרות ולבני אדם מסוימים. יש להן תכונות טובות ורעות, מוקדי עניין חיוביים, אתרי משיכה פטאליים, הרגלים חסרי תקנה, ודיירים שבאים להתיישב עליהם. כמוו למשל מושבות הפרעושים על הכלב שבחצר, או בטח, מושבות החיידקים השוכנות בגוף הביולוגי, בכל גוף ביולוגי. אז גם בערים יש מושבות של משהו, יש בהם מושבות של בני אדם,  בני אדם מיוזעים, עייפים, מתרוצצים, חסרי מנוחה וחסרי שקט, הם יושבים להם בינות גופי הבטון או האספלט של העיר, בינות הצורות הרבות שהיא מייצרת. בין אם מדובר על בתי דירות, פנטהאוזים, על מרתפים, ספסלים בפארק, דירות מכסה לנשים מוכות, בתי אבות למועדים למות או קופסאות קרטון מפוברקות של הומלסים במגרשי חנייה חשוכים,  בני אדם שורצים במקומות האלה, עושים את מה שהם עושים, מנסים לשרוד איכשהו.  
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק.

כי גם אם החיים היו טובים אלייך

 

העיר הזאת תבלע אותך.

אני הולך ברחובות ת"א והבדידות מזדחלת לאיטה דרך הורידים והעורקים של הגוף שלי. מתערבלת, מתאווררת, עולה כאילו דרך קנה הנשימה והריאות. יורדת, חוטפת כמה שוקים – מכות זעזוע שמגיעות ל משאבה-שק אגרוף שקוראים לה 'לב' וממשיכה ממנו הלאה כאילו מעולם לא הייתה שם. הרגשה מוזרה כזאת.
לא ברור.

 

 

זו היא

עיר של התחלות אבל בלי סופים

ואם כבר סופים אז בטח לא דיסני

עיר של חלומות, שבורים. חלומות שבויים רוב הזמן, גרסה יותר גרועה.  

של אינסוף הזדמנויות. לשברון לב, לאיבוד תקווה, לאיבוד אמונה. וזה לא שאני מצדד ביריבה ירושלים.

אין בעיר הזאת  שום דבר מפחיד אבל אם תסתכל קצת פנימה תבין שהכל שם בנוי סביב הפחד. אם תסתכל מעבר לחזות היפה, בנייני הבאוהאוס, פינות הירק. אם תסתכל מעבר לסופרמרקטים היקרים, לאורות הניאון בלילה, לאנשים לבושי רשתות אופנה קטנות, הולכים עם חברו הטוב של האדם לאורך שד' רוטשילד  תראה ש:

לכל רחוב החטאים שלו, לכל שכונה החטאים שלה. גניבה, קנאה, חמדת עוני ברובע אחד ואני לא חומד לצון כשאני אומר את זה. גאווה, יוהרה, התנשאות, ושנאת אנוש ברובע הסמוך. סקס, סמים, הלבנה, מעילה לא רחוק משם. תיעוב עצמי, חיתוך ורידים, חוסמי עורקים, נטילת כדורים בצד השני של השכונה.

     אבל כל זה לא חשוב, באמת, שום דבר לא חשוב באמת בעיר הזאת. הכל שחיטה כשרה. הצאן לטווח. שחיטה אבל העיקר שיעשה בסטייל. הכל פה מוקרב לאל האופנה בשמו המלא סטייל-איסי-מו, כל עוד הדבר נעשה בשמו, ואני מדבר פה על רוב הדברים, מותר האדם מן הבהמה, אבל אם יבעט, יזרוק על או יקלל את החתול של מישהו, אז דמו בראשו. ואתם יודעים מה? אני לא בטוח שכל זה עד כדי כך נורא. למה איסורים על נייר, איסורים בחוק אף פעם לא עזרו באמת. חוץ מללבות את הרוחות ולדחוף לכיוון ההפוך כסוג של התגרות אף פעם לא באמת הייתה בהם תועלת. במילים אחרות או מה שאני מנסה לומר פה זה שבעיר הזו יש חופש. חופש לבנות וחופש להרוס, חופש לחיות איך שאתה רוצה אפילו אם זה יפגע בך בסוף, ידפוק אותך בסוף, ימצא אותך בתעלת ביוב לצד הכביש בסוף, עם מזרק בזרוע ועיניים כחולות לא שלך, דופק של 0 על 60, 60 שניות, אבל חופש.

אין מה לומר

עיר של כיעור ושל יופי, עיר של זעם ושל אהבה, מהפכה של אהבה ומחאה של זעם, יופי של טוב לב בדרום העיר, כיעור של חוסר רגש בצפונה. וגם מבחינת הטמפרטורה ההבדלים מזעריים בלבד.

 

הבדידות הכי עמוקה שחוויתי, חוויתי בעיר הזאת.

בדידות שמתגלה רק בחיק הטבע, ועמוק לתוכו. טבע לבד בלילה מוקף בעצים, קולות זאבים וירח. טבע דומם בציור סוריאליסטי, תפוח נוזל. ככה, אותו דבר, רק בין מיליון אנשים, טבע עירוני. אותה הרגשה בדיוק. באמצע רחוב סואן, צעקות בליינים, צליליי באס מאולתרים מתוך בתי באוהאוס משופצים פחות או יותר או מתוך איזה מועדון מפוברק על איזו פינת רחוב, ממשיך ללכת, נהגי המוניות מחזרים על הפתחים. אין הרבה חפצים לגופי, אין מוקדי עניין, קצת בגדים, ילקוט עם ספר או שניים, ויש גם את הקופסא שמעלה זיכרונות, דרך חוטים דקיקים המתחברים לגוף באזור האוזן, צלילים בוקעים ממנה, נכנסים למערכות ביולוגיות של דם, שרירים ועצמות. וגם זה נעלם. הגשם. הגשם הוא המלווה היחיד.

     על מה אני חושב באותם רגעים, מוצא עצמי שואל: או אולי יהיה לכם יותר ברור אם אני אענה על השאלה הזאת מטפורית. איך זה נראה באותם רגעים? בגדול, אין לי תשובה, הדבר שהכי מתקרב לתשובה זה אולי תוכניות הדרמה האלה בטלוויזיה. ואיך הם עושים לז'אנר הזה צדק, איך הם עושים דרמה מכל דבר קטן, מכל שטות אפשרית, ובדרכים הכי זולות. "דרמה" הם קוראים לזה.
אז על מה אני חושב אחרי הכל? על הכל ועל כלום, רק עושה דרמות מכלום ומהכל. תוכניות לנטולי שכל, מחשבות לנטולי שכל. אבל מהסיבה הזאת מאוד אפקטיביות. בידור זול וטוב, מזון לעם.

רק לא להיחנק.

 

 

ובחזרה לכותרת

תל אביב הורסת, תל אביב בונה,

אבל בעיקר הראשון

העיר הזאת הכי כפוית טובה בעולם, או שכבר אמרתי את זה, עיר הראויה למילה בת שלוש האותיות, עיר אמיתית עם כל הבעיות, המשמעויות, המורכבויות של הצרוף הזה ע'-י'-ר'. צרוף שמכיל בתוכו את המילה "רע" ומכיל בתוכו את הצליל "אי" רק עם ע'. ע' או העין, העין שרואה הכל, העין העיוורת שרואה הכל. תשחק עם הסדר של האותיות עוד קצת ויצא לך "יער" במקום "עיר" קצת יותר פראי אבל לא בהרבה, קצת יותר מסוכן אבל בכלל לא בטוח עד כמה. אולי אפילו יש שם איזה "ראי" אחד, עוד פעם אות לא נכונה אבל אמרנו שלא ניתפס לקטנות, נכון? ועכשיו שביססנו את נזילות ההבדל בין האלפים לעיניות. ושדבר ראשון זה שצריך להחליף ביניהם, אפשר לראות שיש שם גם "ירא", מלשון יראה, זתומרת יש שם פחד, וזה פחד קמאי טהור, ואלו גם האושיות של המקום הזה. מרחב שבנוי על פחד. וזה אפילו לא משנה פחד ממה כל עוד הוא מתקיים שם בצורה כלשהי. כל עוד הוא ממשיך להתקיים שם בצורה כלשהי. הפחדים הם רבים ושונים והם לא נגמרים ככה סתם, באמצע משפט או קרוב לסופו. באמצע רחוב או קרוב לסופו. זהו פתח ביוב של פחד, פיר עבודות של פחד, מחסום דרכים בכביש של פחד. סתם עוד צינוק ליפול אליו באמצע שום מקום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


                                     העיר הזאת תבלע אותך


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

               שמש לילה


 

 

 

 

 

 

 

 

   מסתובב


https://www.youtube.com/watch?v=qivgseqgkvQ

 

 


נכתב על ידי , 15/2/2013 22:34   בקטגוריות **prose, חורף, לילות ת"א, מסע, פרוז-שירה, *photography  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיר אהבה. כמו שתמיד הם היו אמורים להיות,


 

כל כך, כל כך

נשית

כמעט מצב כפית

שיער ארוך וערמוני

כמו נדנדה

ואף קטן, בגדי שני

כפתור סריגה

 

 

תתנועע היא

תתנועע לקצב שלך

ואתה

ואתה תנסה לנגן מנגינה

ערבה לאוזניים
לחך

ואתה תנסה
תנסה לא תצליח
שלא לחייך

 

 

בבריכה של ורדים

שיפולים אדומים

למגע חמקייך

נשברים הכלים

יצרים הם עולים
הם עולם
למראה גיזרתך

גם סדינים שעליינו

נופלים להם
הם אי שם
ולשמע צחוקך

צלזיוס פרנאהייט מתעלים

רק בגדים תחתונים לגופך
ועליי נמלים

 

 

העור שלך

מגע קטיפה

אי-מגע

אבנים

מכה קשה

לא מספיק חזק

לא מספיק ממך

רק פעם אחת

מגע גופך

עדיין כמו

הינך בעטיפה

עדיין אסופה

רק חיוך מבצבץ

הבטחה

 

 

משחקת בי

בעדינות לא לשבור

סוכרייה לכיס

רק עוד קצת, לשמור

מסתירה אותי

כמו עשוי מקרח
ממגע האור
חיוכה השמשי, אל-חזור

מקרנות מבטה

על קרני המזבח, אינספור

תוחבת אותי לחדרה

נפתולי מיטתה

את האור מכבה

בי ניצוץ של שמחה

אה,
הבטחה התמלאה

 

 

לילה הסתיים

כמו שהתחיל

זרוע כוכבים אינספור

ששמנו אותם שם בעצמינו

כוכב אחר כוכב

בעול כפיינו

ומיטב מעשיינו

במכחול זהב

בנייר זכוכית ליטשנו

עוד כוכב

עד לשקט מופתי

עולמיי עד, עולמי

כמה שעות את איתי

מפנה מבט שמאלה

ולבד אנוכי

 

 

באמצע קמת

לקחת את התיק

אני מאחורייך

שרוע הכרית

כמו תינוק

הבל פיו מאביק

במבט מהצד, כמעט מצחיק

הלכת עם אור ראשון
אותי כיסית

או ונוס של בוקר, כל כך נשית

נסיכת השיער הארוך, אסופית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


                              

 

 

לילה הסתיים

מבעוד חדל להתקיים

לפני שכוכב הצפון הבזיק

לפני שעדרי עננות השחר הזעיק

זרוע כוכבים

הלילה הסמיק

הבוקר קרא לו חדל

אך לא הספיק

 

 

and still                                                                                                                      and still

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 












Gravity


מפוסל בתודעתי



 

נכתב על ידי , 2/2/2013 20:12   בקטגוריות שירת אהבה, **poetry  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,718
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחייל בדיל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חייל בדיל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)