כֵּנוּת

נקרע על ידי רצונות מנוגדים אני מוצא את עצמי עוד פעם קפוא. כל כך טוב לי וגם עצוב לי בעת ובעונה אחת וכל זה רק בגלל שאני לא פועל בהתאם למצב הפנימי שלי. בהתאם להרגשה של מה שבאמת מתאים לי עכשיו.

כשאנחנו נפגשים עם הגוף הכל משתנה. הכל נהיה כבד פתאום. כאילו באפס כבידה החלל החיצון מרחף לעבר מוות ודאי וכבר לא אכפת לי. כבר.

השיחה של אתמול הייתה משמעותית. אני מבין את זה.

ככל שהלילה נמשך דברים יותר אפלים מתגלים. הרגשות והגוף מאבדים את תחושת הנפרדות שלהם והאיכות הצלולה של החיים מתמלאת בחומרי הרדמה, במשכחי כאבים. אבל הלב ממשיך לכאוב למרות הכל.

ולמה?!

למה הלב כואב?!?!

למה הוא כואב??!!??!

לב מסכן לפעום בלי הפסקה למשך 50, 60, 70 שנה.

מה לעזעזל הוא חושב לעצמו?

כל חייה היא חלמה על אהבה ואז כשהיא באה זה לא גרם לה להרגיש שום דבר. אז היא שאלה חברה טובה: "למה הוא לא פועם? הלב שלי!"

וחברה שלה רק הסתכלה עליה מוזר וחשבה: "כמה טוב שאני יודעת מה זה. אותה אהבה"

יותר ויותר היא מצאה לעצמה פינה שקטב בלב שם תוכל לחבק את עצמה ולבכות. כי ממילא הכל יגמר את זה היא כבר יודעת.

ומה זה משנה כל שאר הדברים.

אין כלום. אתם שומעים אותי כלום. ואיך זה שעד שאני מוצאת אדם באמת קרוב יש את הדברים הקטנים שהורסים ואני ממשיכה לחלום על אותו רעיון בדיוני של אותה תחושה.

תחושה שאני לא מכירה בכלל.

אז אני מנסה להסביר לה שזה אבסורד ואת לא יכולה לטעום מאהבה כי כל דבר ש-את עושה נעשה באהבה ואת לא יכולה לראות או להרגיש אותה כי את בעצמך אהבה.

לעזעזל למה את לא מבינה אותי.

ואני כן רוצה שתתקשרי. אלי.

הבלוג הזה יומן ציבורי. נכון?

אתם הקוראים. אתם רואים שהגבולות שלי מטושטשים מאוד. אני מזמן איבדתי את היכולת להבחין בין מה ששלי למה שכללי. הם נכנסו אחד לתוך השני ואני איבדתי עוד משהו בדרך הזו. איבדתי את עצמי.

לעזעזל ,

לעזעזל,

למה זה לא יכול להיות פשוט יותר?

למה אני צריך את כל האורות והזיקוקים?

את המטוטלת הרגשית הזו בין טוב לרע. 

בין פחד לחדווה.

שנאה ואיבה. 

צפייה ואכזבה.

אני מוצא את עצמי תלוי על קצה חוט השערה.

ה...

ה..

בה..

אני חושב שהיה לי קל יותר אם הייתי אילם. כי כרגע אני ממש מונע ע"י דחף אובססיבי כמעט להסביר את עצמי.

ואם אני נעצר רק לרגע אחד אני רואה שהכל לריק.

והכל בגללה.

בגלל אותה מילה.

השואבת

מכלה

עליה חיו גיבורים ונפלו מגדולה

ורק בגללה

זוועות אנוש

וחמלה

מחלה

אותה מילה.

משולה לחיים עצמם.

~

אהבה

~

הנה אמרתי את זה

ומה עכשיו?  ^_^

עכשיו

אני אביא שואב אבק ואני אשאב את כל העננים עד שישארו רק שמיים.

כחולים.

ואז נוכל שנינו לדאות למקום רחוק עד שנתרסק על איזה סלע שם באוקיינוס השקט.

הדבר הכי מפחיד באהבה זה שהיא לגמרי מוציאה אותך מפרסקטיבה. פתאום כל הדברים שנראו לך כל כך חשובים שנייה קודם לכן נשכחים בין רגע. 

אתמול בבוקר היה לי נתיב בו הלכתי והיום, איבדתי את עצמי לחלוטין. כל מה שאני מצליח למצוא זה שאריות של אותה תחושת יעוד. זיכרון. 

עלים ברוח.

טוב מספיק אם כל הפוסטים ההזויים. הגיע הזמן לפוסט נורמלי.

זהו אז ביום שני היה למכון לאומנויות לחימה "בודו-קאן ריו" תחרות ארצית שנתית. בקארטה.  

סיגפתי את גופי בשלל דרכי אימון מסורתיות. בינהם קרב "ג'יו-קומיטה" (מגע מלא) אם לירון "חגורה שחורה", חציית תל-אביב ברגל לאורכה ולרוחבה והכי חשוב שינון המנטרה: "אני לוקח מקום ראשון, קשה לישון קשה לישון".

שיאו של האימון היה בליל שלפני התחרות בו תירגלתי את הטכניקה הסודית בעשיית יוגה על פרווה (מלאכותית) של טיגריס סיברי במקום הידוע בכינויו: "א.פ.ק" שיכון המזרח,  תבורך פרוותו לחיים ארוכים, שפע ופריון ע"פ מתכון סיני עתיק של לאו לי שון.

כולי מתוח ממשטר האימון הנוקשה שהבאתי על עצמי אכן הגעתי עייף במיוחד לתחרות אך למרות זאת מתרגש מהמאורע האדיר שאני עומד להיות חלק ממנו. דמעה נפלה על מזרון אימונים בבוקר לעת צפייה.

ב - 10 השעות בהם נעשתה ההכנה הסופית והאולטימטיבית לקרב הפעלתי על ההכרה את מדיטציית הלחימה מסוג אי גו איסט.

היא אמרה אל תחשוב על הסכנה תתרכז במטרה ותדע שאני צרה צרורה. כי אתה רוצה לקחת מקום ראשון ולזכות בהכרה.

ואז באה חברה ואמרה שאני נלחם כמו איזה גורילה שחורה אליה הצטרפה חבורה שחשבה שאני לוקח מקום ראשון בלי בעייה ואני אמרתי:

What the Fuck? זו קנוניה הם רוצים להוציאני מנפש יהודי טובייה, אוהב גויים קונכייה, לרעך כמוך חגורה שחורה צפייה, כשעשיתי מתיחות נראה לי מתחתי כלייה.

בסדר אין בעיה אני המתחרה הבא ה- DJ שם את "Everybody was Kung-Fu fighting" וכבר היה אפשר לראות את הקהל נכנס לאטרף. זה היה מחזה סוריאליסטי אישה אחת הרביצה לביתה עם תיק, אבא אחד חשב שהוא סוס ועם 5 ילדים על הגב התחיל לקפץ לכיוון היציע. 2 ילדים שיחקו בגניקולוג וחולה כולם צעקו מכבי שלי.

אני מעצם היותי אוהד הפועל הזדעזתי מהטעם הנורא של הקהל והתפרצתי לזירה בצעקת "קייה" רועמת. 

קרב ראשון על השעון. ילדה קטנה מפוצצת בלון. קופץ בבהלה. בעיטה לכיוון המצח העליון. נוק אאוט סיבוב ראשון.

 קרב שני. שמח. עושה אווירון. מקבל סנוקרת לגרון. רואה כוכבים. ברקיע השביעי פתאום. אסטרולוג לוחם. חולם על ניצחון. ופתאום. רגע של הארה.

הפסקת חשמל אז הדליקו תאורה. זרקור מסנוור יעזור לי בעת צרה. אך במקום זה השמש כיסתה כוכבים, אני מקבל עוד בעיטה לפנים.

קרב שלישי לאחר ההפסד. אכבזה מרה בפה. מתוסכל שלא לקחתי מקום ראשון לקחתי השראה משמשון. ניצחון קל לקול תרועת קהל.

פסלון מפלסטיק וברונזה מדל. 

בסה"כ אני דיי מתוסכל. שנה הבאה לא השתתף בכלל.

חבל :)

בחיים לא חשבתי שניתן לצחוק בפה מלא ובעת ובעונה אחת ללגום מתענוגות הבשרים (האם זה הזמן לזיין שאני צמחוני?). יאמי.

איכשהוא מין וצחוק לא היו מסתדרים.

ותמיד זה היה: O

או חברים או ידידים.

או אהבה או דיבורים.

האחד מת השני בחיים.

ועכשיו מה קרה.

לזברה דהו הפסים. 

אפורה כמו עכבר ביבים.

מזכירה קצת בובת סמרטוטים.

בטח לא תדע.

שמדובר במפריש פרשה.

הפתעה.

לא באמת

זה בזבוז לכתוב את ההודעה הזו כי אני לא בטוח כמה אנשים חוו את מה שחוויתי וחיו לספר את זה.

ועכשיו תתרגמו את המשפט הנ"ל לאנגלית ותראו שהוא הרבה יותר קליט.

באביב

הציפורים מציצות

השמש זורחת

ואנשים יוצאים לבלות

באביב

כלנית בשדות

הבנות מחייכות

ואני מפהק עמוקות

באביב

אקח עלה תלתן

דף חדש בספר הזמן

אפנה גב לכל הישן

באביב

אחייך לי עמוקות

את לא תצטרכי לחכות

לנשיקת ליל שמחות

באביב

ארחץ לי בים

אקח אותך לשם

בוקר אחד סתם

באביב

בלילה נעים

ניחוח טעים

נצחק בין סדינים

באביב

כן אביב

לא בסתיו

את החורף אשכח

ורק את ואני

בין חיוך למבט

מפחדים רק לחשוב

על אותו רגע קט

בו עברה מחשבה

על אותה אהבה

שיכלה שם להיות

להדליק להבה

בין דמיון למציאות

אל תטילי ספק

כי הספק

בעצמו הוא טעות

את היית בשבילי

כן אותה התגלמות

של חמלה ורכות

קבלה ושלמות

את הכלת את רוחי

לרגע אחד של איחוד

מוקדש לאוהבת ולנאהבת שבזכותם האביב שלי ירוק יותר

על התאומה. ההיא שדומה. ידידה טובה, ישנה.

שחקנית שובבה בחצר ריקה

מחפשת הרפתקה בעטיפה יפה

היא שיחקה במשחק שרק אני מכיר

חשבה שלא רואים אותה מאחורי הקיר

אותו קיר שהוא בעצם בלתי נראה

בראש שלנו הקיר הזה

חלקנו הרבה מתוך המעט שהיה

לא השארנו חלקה אחת טובה

התמסרנו בכדור מאחד לשני

אדום ואפור בעולם דמיוני

לילות וימים מדברים, משחקים

מחכים

אבל אז ניסינו להפוך לקבוצה

והידידות היפה שהיתה נהרסה

בגלל איזו סיבה לא ידועה

או מבוכה חצי גלויה

ניסיתי אותה לתפוס מאז

אך החורף בינתיים הדביק את הסתיו

על החתולה הרעבה. ג'ינג'ית ועצובה.

דמעה על לחייה

חיוך על שפתייה

קוראת בשמי עכשיו

ואני מאוכזב

יודע שאני כפתיון מאוהב

נידון לשבור את ליבה עכשיו

הבכי הופך לחיוך

והחיוך מלוח מדכאון שוב

אני שמח

והיא עצובה

רוצה בה המון

היא לא מרשה

מדברת בקול

רוצה את השקט

מתי נהיה ביחד ללקט

ואני

אני איך שאת רוצה אותי

ואת

עדיין לא שלי

אולי לעולם לא תהיי

רוצה אותי טבעי

מוציאה את המיץ שבי

כי לא תביני שזה הכל יחסי

לרגע בחייו של אותו אני

שהוא בכלל לא אמיתי

מותו מצוי ברגע אחד מהותי

כמו מותי שלי

מלווה במבט אחד

קר ואכזרי

מבט שמסוגל לקרוע ליבי

באותה דממה

של כולנו בפנים

פני מלאך תמים

כמו אתמול נולדתה לחיים

גיהנום הוא לכל החושבים

מתלבטים בין רווח עקר לניסים תפלים

אמונות הזיות בים של צללים

עצירה באמצע נשיקת אוהבים

כל מחשבה טומנת אותי

בחוסר ודאות יותר נוראי

כי אתה ואני

אחי

כמו בובות על חוט הזמן הנצחי

על בלונדינית שמחפשת בחור רציני.

מבוגרת ממני בשנה שתיים

מחפשת גבר

שיודע לחיות ב - 2

איתי ככה נראה לה

לא תוכל להיות סינדרלה

אומרת שואלת עדיין מנסה

אני יודע אבל את נהיית מעוסה

פחות שיחה פחות מבט

פחות אדם בחייה לאט

אין היא מודעת למה זה כך

אך אחרת אי אפשר להמשיך זה סלט

אני מוצלח והיא מוצלחת

בשבילה אני סתם עוד קוץ בתחת

היום הזה רק הוכיח לי כמה אני מעריך פשטות.

מצאתי את עצמי מוקיר את הרגעים בהם אני חולק מילות חיבה, חיבוקים, נשיקות ושאר מנעמים עם יקירים לחיים.

בצד השני מצאתי את עצמי מקלל רגעים אחרים בהם הייתי לבד.

וכבר לא אכפת לי לדעת, להוכיח, לראות, לנסות ולבלות אני רק רוצה להיכנס לתוך האהבה ולישון.

לפני שנתיים בדיוק הייתי חדור מוטיבציה להתנסות בחווית החיים וכל הפחדים נראו סתם כאבנים לצד הדרך.

שנה אחר כך הסערוריות פחתה והפכתי ליציב יותר, פיתחתי יכולת הערכה בין המצב הפנימי שלי לנסיבות ולמדתי לפעול מתוך שיקול דעת.

ועכשיו ללא הדחף להתחיל ועם התחושה המובנית של האיזון אני מחפש מישהי שתבין אותי ותהייה איתי.

פעם ראשונה מזה אי פעם שיש לי מחשבות על לעזוב את הקן. למצוא עבודה. לשכור דירה של חדר אחד בו נוכל לשכב. ביחד.

אני אאחל לעצמי לא לפחד לאהוב. לאהוב עד הסוף.

תודה לשמיים ולכוכבים שאפריל הגיע.

האביב כבר כאן וישנה התחלה חדשה בחיים שלי. אהבה חדשה אם תרצו. היא הייתה פה כל הזמן אבל רק האחרון נתן לה את האיכות להפוך לדבר המדהים שהיא היום.

חודש מרץ אופיין בבדידות, ניכור והרבה תקווה למשהו חדש. צפייה מהולה בפחד מבוא הרגע הגדול בו אני יאלץ להשיל את העור ולצעוד עירום לעולם.

אני מבשל אותה על אש קטנה. את ההתחלה החדשה ישנה שלי. אני רוצה שיהיה בה את הנוגה של דגים ואת החיוך של טלה.

אני רוצה זריחה.

אנחנו כל כך דומים בעצם. איזה כיף זה. היא יודעת אותי ואני יודע אותה. אבל היא לא מאמינה בזה עדיין. בגלל זה אני מבשל את זה על אש קטנה.

פעם אחרונה ניסיתי לבשל חביתה עם להביור. זה לא כל כך הלך. רק כויות יש לי מאז. 

אני יושב פה וחושב: "באם העולם יבוא לקיצו בין ה - 8 ל - 14 באפריל אני יוכל למות עם חיוך על השפתיים" וזה לא משנה שלא קיבלתי כלום :)