| 4/2012
אתה מחייך והכל נופל
הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק. את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף. הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.
ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.
http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. ~ בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום. לא רוצה, לא צריך.
http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c ולנושא אחר. אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו. ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick. ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס. ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל. או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.
לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד. היום.
טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.
עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם. זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם. [יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].
מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה. היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן. ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)? היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love. muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?
לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל מספיק!
מסיבה

|
נכתב על ידי
,
29/4/2012 14:43
בקטגוריות **prose, **החולמים, **כמעט רגע שיא, אוניברסיטה, בודהיסטי, אסטרולוגיה, חלומות, יפן, מערכות יחסים, סתיו, פוסט מהלב, קיטור, כרונוס, חיים אמיתיים, *photography
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
פרידות
במקום לצאת - כותב רק אני, לבד, מול צג מחשב
שישי לפני חצות זה מה שהפוסט שלי בעצם
מה קרה לי בשבועות האחרונים? מה קורה לי? והאם אפשר לסדר את זה לאיזה תזה ברורה של תקופת חיים, תהליך, או מסע? לא מצליח למצוא את המילים אבל זה בא ביחד עם הרגשה של עומס. של יותר מדי דברים שקורים. של 'מה כבר לא קרה לי?' וכמובן תחושת החמצה. החמצה במובן של פיספוס ובמובן יותר חשוב של ירקות כבושים; תהליך איטי של איבוד תמימות, רכישת הומור שחור, הטיית שריון של ציניות. כזה שנועד להגן עלי מדברים שפעם הצליחו להשאיר אותי ללא מילים, דברים שחשובים לי, חלומות נעורים. הכל תוצר של כישלון. וכבר עייף מלציין את המילה 'אני'.
אז איפה האור? איפה הפתרון האלגנטי? התשובה? כרגע אין. אבל אני מצטיין בלמלא את עצמי בדברים ריקים לאחרונה. אני ממשיך להתעסק במראה שלי: לגדל שיער ארוך שמתפתל ל-3 מצבים בהתאם למצב רוח (שלו) ולתכשיר השיער שהיה, או לא היה, לי זמן לשים בבוקר. בגדול יש את קרם הלחות שנותן לו מראה חלק "לא טבעי" לדברי מספר ידידות שלי. יש את ווש הג'ל המקרי שאני נותן לחלק הקדמי של הפדחת שלא יראו את המצח הגבוהה שלי. יש גם את האופצייה המועדפת, על פי עדות אוזן ועין כאחד, של להשאיר את השיער פאקינג טבעי (מי היה חושב על דבר כזה?) ולתת לו להיטלטל כדרך הטבע. תכלס אני היחיד שלא אוהב את זה אבל חברים לא מתלוננים. טוב אולי שיער ארוך זה אובר-סטייטמנט אבל נשבע לכם שבלי התלתלים הוא היה ארוך כפליים לפחות. יש קניות, כולל רשימה מתעדכנת תדיר של דברים נחוצים יותר ובעיקר נחוצים פחות של ג'ינס, סיכות לתיק, טבעות, צמידים, סרט לשיער ושאר אקססוריז נשיים לרוב. גולות הכותרת ברשימה שייכות לליטושים סטייליסטיים מתקדמים של שני סוגי תת-תרבות הנמצאים במלחמת גוג ומגוג כבר משנות ה-80 העליזות. שרשרת זהב עבה, כזאת שאפשר למצוא רק בשכונת התקווה או בסמטאות של בת-ים. והרחבה לאוזן (ימין) נוסח קראסט פאנקס, אימו קידס או בני נוער עם יותר הברזות משכל. בכל מקרה שני הפריטים בקרוב, גם אם לא ביחד. ויש את הרשימה השחורה - המונוכרומטית. אני לא אציין פה הכל אבל קעקועים, מסיבות של רוסים, וזיקוק תעשייתי בשקית ניילון שחורות מדורגות בה גבוהה.
אבל זה באמת לא חשוב. אם כי כל מה שכיף לא חשוב וכל מה שחשוב לא כיף. וכל מי שחכם לא טיפש וכל מי שטיפש לא טיפש. אש
טוב, אז בחזרה לנושא העיקרי או מה שחשוב באמת: *תסתכלו בכותרת אין לי חשק להעלות את המתים (את המתות) באוב. אבל נראה שאין לי ברירה. בנות שאני לא רוצה לשמוע מהן, לא רוצה לכתוב להן, לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלהן ולא רוצה לחשוב עליהן. אין אולי רק לכתוב עליהן. כשהיינו צעירים זה היה הרבה יותר פשוט. כל נושא הזוגיות לא היה בכותרות ואם התאהבתה במישהי הייתה מנסה להתחיל איתה בצורה כזאת או אחרת. אם זה היה הולך אז סבבה ואם לא היינו עושים Next. אצל רוב האנשים זה היה קשרים ראשוניים, או ראשוניים רציניים אז היה לנו מזל של מתחילים ופחות הגנות (רעיונות מפגרים בראש של איך דברים אמורים להיות). וגם אכלנו פחות חרא על נושא הסקס, בין אם יש או אין לך ניסיון ובין אם באיזה דייט אתה רשאי להכריז על עצמך כמקופח מבחינת מינית. פשוט יותר חופש להיות מי שאנחנו. אולי זה לא היה ככה באמת אבל ככה אני זוכר את גילאי 18-21 שלי. בימיינו כל בנאדם שני שאני מדבר איתו מחזק את הסברה שלי שיש חוקיות ברורה לנושא. כן לאהבה, להתאהבות. ואם זה לא הרגע שבו אתם מזדעזעים וקמים מהכיסא I rest my case. גם אתם הפכתם אטומים. בכל מקרה נראה שהבסיס הוא מידת ההתאהבות. אם את מאוד בקטע שלו והוא לא כזה בקטע שלך תוסיפי תמרור עצור גדול. בגודל בית! את בדרך לשיברון לב. surprise surprise כן? כאילו שצריך שיבוא איזה תרד מעבדה שלובש משקפי קרן עבות ויערבב את מבחנת הרגשות שלכם בדיוק על קו המליליטר כדי שיעופו זיקוקים. למרות שגם אז יכול להיות שהכל יתפוצץ. גם אם ישרתם קו בהתחלה יש עדיין סיכוי שהצב רץ מהר יותר מאכילס והאחד מתחיל לפחד לאבד את השני; ללחוץ, לדרוש, אפילו רק לבקש דברים. האחד מתקדם, השני נשאר מאחור ואתם מתרחקים. זה קרה לי פעם אחת. וקרה לאקסית שלי פעם אחרת. והיו עוד כמה פעמים אבל אולי הם פחות חשובות. בפעם האחרונה זה ממש הרגיש כמו מטוטלת כשהיא ואני לא מצליחים להחליט מי יותר דפוק/ נזקק והביטחון העצמי הנמוך שלנו היה הגורם האחראי ליוזמה בקשר. לא קשר בריא במיוחד, אם כי כמו שציינתי פעם יצא לי הרבה שירה טובה ממנו. אנשים יקרים, אם לא הבנתם עדיין מה שאני חותר אליו זה שלמעט קשרים יחידי סגולה, ספורים באצבע אחת על יד של איש יקוזה בשבי ברוב הקשרים צריך לשחק משחקים. ואם אתם עדיין לא מבינים כנראה שאתם לא בשכבת גיל של 20-30 או שהגורל חילק לכם יד טובה במיוחד. לא יודע (שזה המצב שלי ברגיל)
window shopping





| |
יפנית קצרה - רטרוספקטיבה
לרגל האביב, שכבר ביסס לו דריסת רגל בארצינו שטופת החגים, החלטתי להוציא מהמגירה שירת הייקו כמעט טרייה. נכתב רק לפני כמה שבועות, על ידי בעל המקום, הבלוגר חסר המנוחה, החייל הנמצא בביתו בבטחה. -_-_-_-_-_-_-_-_-_- שירת הייקו, לא פחות טובה ממנחה.
שירה אישית
עד לפני כמה זמן
אחד בלילה היא אוֹמֶרֶת לוֹ לא. הפסקה, הוא חוֹשֵׁב לָמָּה לו? ונשאר בשלו (ואולי בגללו)
אנשים משתנים
מכל מֶבַקְרָי
הֶסקַלתי אבנים
עברו שנים
חג אביב שמח
משחקים באהבה כל פעם שנפגשים במיוחד בלילות במיוחד בטיולים מסעות תחילת אביב גשומים
שירת טבע *אנגלית תוצר מסקרן של ישיבה בכיתת אוניברסיטה, אחה"צ ארוך
left is fire spring erupts right are grey walls newly erect sitting pictures in my mind abrupt
in the darkness window pane spring blossoms red on grey as if through a fiery frame
| |
כתיבה תמה / רגע אמיתי / פסח אלמותי
עוד שירה, קצרה.
בימי רביעי, כתיבה תמה.
חוסר הבנה, מטושטשת תמונה.
בפעם הראשונה, ללא רגשיי אשמה.
_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-
פתאום מיותר, ה'מה נשתנה?'
מנסה לעדכן את החיים האמיתיים שלי יותר מאשר את הבלוג
לאחרונה. איכשהו האחד בא על חשבון השני.
וזו בדיוק
הבעיה, ההפרדה בין המציאות לחלום-הזייה. האחד ממכר-ומתוק מסוכן,
השני כמו הופך לחומר-גלם פחם. את כבשן המילים להזין,
העשן.
לא יודע אם הולך. ואמרו לי אתמול שלכל אחת אני אומר "זה רק בשבילך".
לא בטח שזה נכון, אולי רק למי שאני היום.
יעלם כהזייה עוד שנה, כמו פרק הזמן בין שניה לשניה. כמו
זיכרון של יום אתמול שלשום. כמו טיפות גשם, מעולם לא היו קיימות על אדן החלון.
למרות שהמעט
שמכירים אותי באמת יגידו שזה הכל אשלייה, תרמית עין הבעיה היא שאני לא בטוח שיש
מישהו שמכיר אותי באמת.
ואיפה זה מציב אותי כשחושבים על זה. ים / יבשה / יבשה /
ים. איפשהו ביניהם. לא טובע ולא ניצל. פשוט נעלם. לא קיים מלכתחילה.

כתיבה אוטומטית / על מסלול ה-דתי,
המסטול-שיכרותי
שורשים: (ע.צ.מ)
, (א.י.נ) / (א.נ.י) ,
(א.ת.י)
תוך שימוש בצליל אמיתי
יוצא ממני/ אלחוטי
מוצא את עצמי מזכיר לעצמי שלא להתעסק יותר מדי בעצמי.
מוציא ת-מיץ, אני אמציא עוצמתי בתוך ה-אין-אני. אוני ואותו הוא האומץ שלי לא יאמץ לו
עצמיות, לא ימצמץ בראותו סיוט, לא ינוע גם
בהגיעו לעצם העניין וגם יתגלה הדבר כטעות. עצמות יבשות, לכלוכית,
ענני גשם מתוך פחית. עצומים מרחבים, מרחבים עצובים, אניני הטעם הגדולים,
וכל אותם מאוננים, מתלוננים לשמיים הזקנים, המענים,
צועקים איי-איי-איי למראה עננים, גשם וממטרים
עזים, מראות עצומים, ואני נותר ערום וללא אמצעים, גם הם לא עצמאיים, אין דבר בעולם לאמץ לחיקי רק אדים, שיהיה קצת נעים הנאה מחיים מענים-מאיינים, בכל זאת מה נעים, כבר אמרתי שאני הוא אדם חסר אמצעים, אמצוץ גם דם לויתנים בדרך ליבשת שחורה- לאין-מקום מכוסה עננים. אנשים פתאום מהנהנים.
צמא גדול מיוצע מתוכי, יוצא ממני-אלחוטי, צמא גדול- אמיתי, אנוכי נבלע באין דבר, בחוסר עניין שחוזר ונמצא באותו דבר. צימאון הדורות, צימאון ענקים, מחסל הימים, מחסל השנים. דמי דמים, ענקי לויתנים, בחלל משייטים, הם נעים והולכים, אנשים, הם הולכים ושבים, וחוזרים מתבלבלים. אנוכי רק יושב
וחושב: "אין אני" ונבלע בחיים.
עצמיות משוללת אנוש, אנימציה של בשר ודם, הצמא לעוצמה, רק אני אנוכי, בן-אנוש, עצומות מתנגנות בראש. האמת כבר תמצא-איני, אובדני, רק עצמי-ריק עצמי, אין-אני אנוכי.
ללא שליטתי/ אלתי
אני בעין עצמי אמציא עוצמתי הן את בעצמותיי איתי. אומץ לב את המיץ מוציא אנוכי, ה' אחד ה'
איתי, אינאנה אלתי באין המתבונן את איתי, עצמך כמו
ענן רעב עצום בתנועתי, נמצאת בתודעתי, את העין השלישית, תיפתחי במצחי, המולה
תגעש בורידי עורקי, עוד הפעם תהיי איתי, כולך וללא שליטתי. בידייך-בעינייך, בשדייך את הנך אימצתי, לליבך לרגלייך
ללשד עצמותייך לכל איבר מאיברייך, רק תישארי איתי. לא אוכל לא ארצה למצמץ, תיגמר ליאותי כשאת לצידי- אלתי, את אימי אחותי זאת שלא הייתה אז איתי. ואימוץ העצמי כמו
נשלם בעת נעשה הדבר האמיתי, תם בעת מותי.
לריח שריפת עשן עצמותיי אהפוך לשלך ואת לשלי והונך לאוני וימצאני בינות אנשי ארץ נוכרי, ביין
ישקו קברי שם בגן מקדשך גופתי ואת לעולם איתי, ואוצרות גן העדן-ארצות רחוקות יעלו מנחתך מנחתי, דם אמיצי הלוחמים
יזרמו כנחלים בגנייך שם תנוח נשמתי, זאת תהייה מנוחתי, מילתי האחרונה, ברית דמים בעולם זה, אינו מציאותי.
אין אני, לעולם את איתי, באמצע עוצמתי, סומך ובטוח שתמצאי אותי, אלתי.


Digital art : Leonid Kozienko
|
נכתב על ידי
,
11/4/2012 23:42
בקטגוריות **poetry, **prose, מוות, אלמוות, משחק מילים, *על כימיה, **רוח, **רגע שיא, בהקטי, שירה תנכ"י, ארס פואטי, פרוז-שירה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אֶמֶש
מילון: אתמול בלילה. המילה קדומה מאוד. היא רווחת ברוב השפות השמיות, כגון: אכדית mushu "לילה", ערבית أَمْسِ (amsi) "אתמול", אתיופית meset "לילה".
הייקו (משולשים) וטאנקה (מחומשים) נפגשים לדבר על חוויות משותפות מוקדם יותר השבוע, פחות או יותר בסדר כרונולוגי.
מילה קטנה נתקלת בהמון גאווה גאוות יחידים מזוודה יחידה לקחת למקום אחר
בירה ואגוזים מסיבה עם חברים וכמו הצטוו לעשות חיים
חצות בדיזינגוף כמעט עיר בירה חַסָר התחלה
נופל וקם משנת ישרים קוי לילה
חצאי רעיונות אחד אחרי חצות נרדם בדרך הביתה
שותף בשמחה
של חברה לדרך מסתיו של תשוקה רדיפה
לאביב של מנוחה עיוורת
שלך, רק בדרך אחרת
http://www.youtube.com/watch?v=_qUfMw9QZzc

| |
|