כֵּנוּת

אני עוצר ומסתכל.

אתה משחק תופסת עם הפחד שלך.

פעם אתה תופס ופעם אתה בורח. כשהפחד תופס אותך בסוף, אז הגיע תורך לתפוס אותו. את הפחד.

 ככה התפקידים מתחלפים בלי סוף.

עם אהבה אנחנו משחקים מחבואים.

בהתחלה מתחבאים בכדי שיהיה מעניין ואז כשהיא לא שמה לב קופצים עליה בנשיקות. ואז מגיע תורך להתחבא ואתה צריך לחפש את מה שהיה לך רגע אחד לפני כן.

ועם עצמך אתה משחק מונופול. משקיע או מהמר כי אתה רוצה שיהיה לך אפשרויות.

אתה בונה על אותם דברים שאתה קונה ובמקום שהם הופכים להיות שלך אתה הופך להיות שלהם וכל האפשרויות נסגרות בפניך.

יש רק משחק אחד שאלוהים משחק בו.

רולטה רוסית.

מה קורה כשיש לך צורך בלתי נשלט?

צורך כזה שלא משנה מה תעשה או על מה תחשוב לא תוכל לברוח ממנו.

צורך ששורף כל היגיון ושפיות מהגוף שלך.

צורך שאומר לך שאם לא תעשה את זה עדיף לך למות. לאבד שליטה. לשכוח מהכל.

מה קורה אז?

אני לא יודע ואני לא רוצה לדעת כי עדיין לא הגעתי למצב הזה.

ואת את מונעת ממני את מה שאני צריך יותר מכל.

אותך.

אני לא מצליח לראות מבין כל האנחנו. כל הביחד את האני שלך ואז אני מאבד את האני שלי גם כן.

וכן פשוט הוא לא קיים כי אין לך אני. פתאום הבנתי למה את רואה את עצמך כשקופה ולמה אנשים עוברים דרכך באותה קלות שהם עוברים דרכך.

ואת נוהגת לצחוק. עוד פעם ועוד פעם כאילו הכל זה בדיחה. והצחוק הזה פוגע בי כי אני מתייחס ברצינות לעצמי. לאותו עצמי שאת לא חווה לעיתים קרובות. בשבילי, הוא מאוד מוחשי.

וכל צחוק כזה הוא דקירה נוספת בלב שלי ואני מתחיל לדמם והסדינים השחורים שלך הופכים לאדומים וריח סמיך של דם מקיף אותנו. ואני מכרבל את הראש שלי בבית החזה שלך ורואה שקט.

ונמאס לי לתרץ כל דבר אז אני לא מסביר הפעם. ואני ממש מתאפק שלא להסביר כי אני לא רוצה לחתוך ולדקור זיכרונות ישנים.

לעלות באוב שדים.

ואני איתך כל הזמן ואני כבר לא רואה את עצמי מרוב שאני רואה אותך ואני כבר לא מכיר את עצמי מרוב שאני מסממם את עצמי בזוגיות. ואני רק רוצה עוד ונהייה יותר אומלל מזה.

כבר לא נשארו לי חברים או תחומי עניין כי חזרתי לאותה הרגשה ראשונית של שלווה חמה שעוטפת אותי, משכיחה ממני כל דבר אחר, כל זכר לחיים, בצורה שאנשים מכירים אותם. איך שאנשים מתאכזבים ונפגעים כל פעם מחדש. איך שאנשים כואבים ומזילים את החלומות שלהם בדמעות של מרי ושנאה. איך שאנשים צועקים לאלוהים שיוציא אותם מאותה אשלייה שקוראים לה אהבה.

ואני כבר לא יכול עוד כי אני מכור אלייך ואני אוהב אותך ואני לא יכול לחיות באופן עצמאי כי כל כך טוב לי. איתך.

ואני נוסע באוטובוס מלא בעיר וחושב על הריק הקיומי היומיומי שמציף אותי. כי אני לא יודע מה יקרה מחר אבל אני כן יודע מה הרגשתי אז כשהתחבקנו ובכינו וחיכינו שזה יגיע ביחד וזה הגיע וזה חלף וזה עוד פעם הגיע וזה עבר שם כאילו כלום וצפייה ואכזבה ותקווה וזיכרון אחד בו פעם היינו ילדים וחיכינו שיקרה משהו שיגרום עוד פעם לאותה תחושה בלב ולאותו עצב מבורך וטוב שאף פעם לא מגיע, לאותו מוות שיחבר אותנו עם אהבה ויקרע אותנו ממחשבה ואני עוד פעם נשאר לבד עם המחשבה הזאת ואני כואב וקר ועייף ורק רוצה לחבק אותך.

אז אני שואל את עצמי אם אפשר להיות עייף מלהיות איתך ככה בצורה הכי מושלמת שיכולתי לדמיין את עצמי איתך ואני מגיעה למסקנה שאהבה זה מחלה ואני חולה אנוש שרק מחכה שהמוות יגאל אותי מיסוריי ואני כל כך סובל וכל כך רע לי ואני לא רואה את הסוף ויש רק התחלות חדשות כל הזמן ואני מתכנס אל תוך עצמי עוד פעם חושב על אותו רגע מקפיא שבו אני יפסיק לחשוב.

הכל חוזר אליי ונעלם. עוד פעם ועוד פעם.

ורציתי לכתוב פוסט משמעותי שיסכם בצורה רהוטה ומסודררת את מה שעבר עליי בשבוע האחרון ואז עוד פעם מצאתי את עצמי עם התחושה הזאת איך שהכל נהייה קטן כשאני חושב עליינו ואיך שכל הסדר, העבודה והקושי זה פשוט משהו שאני חייב לעשות כפיצוי על השמימי, המושלם, ההתגשמות שאני חווה שאני שם איתך. באיזשהוא מקום בלב אני לא מאמין שזה באמת מגיע לי ואני מעניש את עצמי עם אבדון יומיומי של עבודה סזיפית.

כי אני רק בן אדם ומלכות שמיים מגיעה רק לאחר המוות.

משהו פה השתבש בצורה מאוד עמוקה כשאני איתך שכל הטעויות שלי, החסרונות שלי והאנושיות שלי הופכת לקדושה ויפה. ואני מרגיש שאם אני מאבד אותך אני מנתק את עצמי מחמצן וגווע תוך 30 שניות.

ואז אני חושב שכשאני איתך כל ההתפתחות שלי נעצרת כי אני לא צריך כלום וכל הצרכים שלי מסופקים ואני מאבד כל מוטיבציה לחיים ואין בי יותר אש. ואני מרגיש טוב.

ואני חושב עלייך ולא עולה לי שום מחשבה בראש. רק חיוך על השפתיים והרגשה של חמיצות באזור העיניים.

ואני כבר רואה את עצמי איתה ולא איתך.

your eyes forever glued to mine

אני מפחד להראות לך עד כמה אני אוהב אותך כי זה יגרום לך להתרחק ממני.

אבל אני לא רוצה להיות קר וקשה רק בכדי למשוך אותך אלי.

אני חושף רק בכדי שאני יוכל להסתיר ושותק בכדי שיהיה על מה לדבר.

אני אבוד בתוך חוסר הנחת של האני שלי, אותו אני יצרתי.

כל פעם מחדש.

עוד פעם.

ועוד פעם.

ואת.

אני לא מאמין שמישהי כמוך קיימת בכלל.

זה בגלל שאני לא מאמין שחלומות מתגשמים.

ואכזבות חישלו אותו לא להאמין בסוף טוב.

ורק לשמוח על אותם רגע חולף, זמני, קצר, של אהבה.

ופתאום הרגעים האלה הופכים לימים ארוכים ומתמשכים, זמניים וחולפים, רגעיים של אהבה.

ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

כי כבר לא אכפת לי מדברים.

חוץ משתהיי בטוחה ויהיה לך חם.

אם היו מבקשים ממני לתאר אותך הייתי אומר שאת טיפוס של לילה.

ואני ילד.

של הבוקר.

אני מנסה לאגור את מעט האור שיוצא ולשמור אותו לעצמי.

כי אני טוב בזה.

אני מקווה.

מגרד את אותם קירות חלולים.

לאותם נשמות שקוראות לעזרה.

אומרות תפילת אשכבה.

בבקשה.

ולעזעזל עם הכל כי הנשמה שלי יכולה להכיל עד פה. 

ולפעמים אני חושב שאני פשוט מחפש מראה שתשקף בשבילי את כל מה שאני לא יכול להיות וכל מה שאני אף פעם לא יהיה כי קצת יותר עמוק אם תגרדו מתחת לפני השטח אני פצוע ואני בוכה ואני לא יכול. בכלל.

וערפל קר מקיף אותי ומזכיר לי את מה שלא עשיתי ומה שלא הייתי צריך לעשות. מזכיר לי את הלילה הקר באותו יום שבת יום לפני הגיוס שלי.

את תחושת האבדון באותו יום ראשון של ניכור. את שלוש הפעמים שדמעות ירדו לי על הפנים כשחשבתי על אמא שלי.

את המחשבה שאם אני הורג את עצמי אני יהרוג גם אותה.

את תחושת הריקנות.

אחד.

לעזעזל עם כל זה.

אם היינו אח ואחות הייתי קורע את שמלתך ומסתכל לך בעיניים עד שהייתי רואה שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך.

כי אנחנו תאומים בנפש אם לא בגוף ותאומים לא נפרדים.

לעולם.

והיית עצובה כי אסור אבל את רוצה בזה כמו שאני רוצה בזה.

והיית שמחה כי אני כל כך יפה וההרגשה של הגוף שלי מעל הגוף שלך היא כל כך נעימה.

והייתי בואה לך בעיניים במשך דקות שיראו כמו נצח כי אני יודע שאת כל כך מיוחדת ומה שיש בינינו הוא כל כך מדהים.

אז אקרע כל רגש מליבי ואבעול אותך ברגע ראשוני אחד של הנאה וכאב, גופינו מתפתלים כמחול של נחשים בליל ירח מלא.

שיערך רטוב מהתנועה שלי בתוך גופך הבוער לעוד.

שרירים ועור רועדים בטראנס היפנוטי של תזוזה.

לחייך הסמוקות מתבקעות רעידה אחר רעידה.

בשטף של תחושות סותרות ומתכלות.

אחדור אלייך בין כל אותם המחיצות.

אלוהים לעולם לא היה קרוב יותר.

והחיוך.

כן החיוך.

המתפשט בכל הגוף שלנו, המאוחד.

 קורא לנו להתרחב ולגדול עוד ועוד ועוד עד שנראה כאילו אין מקום יותר בעולם כולו לעונג צרוף כמו זה.

עולה ויורד.

מוציא וממלא.

חודר ומכיל.

מתגבש ונמס.

נעצר.

.

...

מתפרק ומת

.

"עכשיו שאנחנו שוכבים מחובקים, על הרצפה הקרה, הזרע שלי בתוך גופך המחפש מחסה אני לא יכול שלא לטעות: "איך אפשר לאסור אהבה?" "

אני עדיין מחכה לזמן שבו ניפגש ונוכל  לראות מה הזמן עשה לנו ומה בכלל היה לנו.

נגלה עד כמה באמת שונים אנחנו אחד מן השני ואיך תקופה כזו קצרה פתחה ביננו תהום כזו עמוקה.

אולי זו הוכחה לכוחה של אהבה כוח המקרב בין 2 אנשים כל כך שונים אחד מן השני לכמה רגעים של טירוף חושים. רגעים בהם נאבדנו באותו חלום - מציאות שיצרנו לעצמנו.

וציפור השיר שפעם עפה

מזמן הפסיקה לשיר

יום אחד בהיר

איבדה את דרכה

במעופה

וחשבה על אותה ארץ רחוקה

בא היא נולדה

אליה תחזור

בלית ברירה

אני נרתע ממך היום כי אני יודע שאין מקום בחיים שלך למישהו כמוני. המתנה שלי היא היכולת לקרב בין הפכים, אני יוצר איחוד.

ואת לא צריכה שישלימו אותך כי בעולם שלך ממילא אין שלמות. הכל יחסי והמוחלט יחסי גם כן. מחסור בשבילך הוא המצב שמתאר הכי טוב את הביטוי העצמי שלך. אם לא תהיה חצויה בין אותם עמודי הרקולס - הפכים, לא תוכלי לגשר על אותה דואליות שנמצאת בנשמה שלך כל הזמן.

את צריכה להזדקק, חייך נחיים בין שאלות. ואני? אותי באמת מעניינות התשובות.

אז המשכתי הלאה למקום שבו אני כן מרגיש שייך וגם שהוא מקום קטן וסודי, אני מרגיש בו בבית. בעוד שאני בא והולך בימים מביא איתי דברים חדשים כל פעם.

אולי גם יעניין אותך לדעת שהפסקתי להסתכל בחלון כי הנוף כל הזמן משתנה ואני כבר לא יודע על מה אני מסתכל. מראות זרים בלבד אני רואה.

אני מנסה לפתוח חלון חדש עכשיו. או אולי יהיה נכון יותר להגיד שאני מנסה לקדוח חור בקיר.

 אני יודע שמאחוריו מסתתר נוף מדהים.

אני ממתין. 

והפגישה?

הרי צריך לסגור מעגל.