כֵּנוּת

לפני כחצי שנה נסעתי עם חבר טוב באוטו והשיחה התגלגלה לנושא של מטרות בחיים.

הוא שאל אותי על שלי. ומכיוון שהרגשתי קרוב אליו באותו רגע ובכלל אמרתי את מה שהיה על הלב. את האמת.
אמרתי:

"אני רוצה להיות מפורסם, בזכות האסטרולוגיה, רוחניות, אומנות או כל דבר אחר. להיות הכי טוב במשהו, או בין הטובים"

על התשובה הזאת קיבלתי מבט עקום ושתי שאלות נוספות הפעם על מידת הרצינות שלי.

אבל זה בדיוק העניין. שהייתי רציני. רציני עד מוות.

אולי זו הזדמנות טובה להסביר.

הכל מתחיל ונגמר בידע. ידע בדבר המוות. החיים של כולנו הוא דבר חולף. קיומינו עלי אדמות הוא דבר מקרי, שולי ובטח לא ברור מאליו.

ואפשר להגיע מידיעה זו לשתי מסקנות.
הראשונה ברצון לעשות או להשיג משהו משמעותי בפרק הזמן הקצר בה אנחנו נמצאים כאן. פרסום. או מה שמתאור למעלה.

השנייה היא לירוק על הכל, להתמסר לאותה מקריות שולית, פריט חסר משמעות ובטח  פיקנטי בדבר העובדה שנולדנו בזמן X במקום Y ולעשות מה שהחיים מובילים אותנו אליו. לחיות טבעי. בין אנשים, בין חיות או פעם פעם. לא להתחשבן יותר מדי ולתת להנאה למשוך אותנו כמו ציקדה אל האור.

לירוק על הכל זה בטח גם דרך מצויינת להשיג את המטרה הראשונה, בלא יודעין כמובן. זה לא שונה בהרבה מחיפוש פרסום שמוביל אותך להיות כמו כולם בסופו של יום, מרוץ חסר שחר אחר סיפוק תשוקות. מטרה ראשונה שמובילה לשנייה.

ככה או ככה, "או או" כמו שהפילוסוף הדני קירקגור אמר, בסוף יוצא אותה דבר. חביתה, מקושקשת או אפילו ביצה קשה לכולם אותו ערך תזונתי. פחות או יותר.

זו גם הסיבה שזה לא משנה איזה בחירה מודעת אתם עושים. רק שתדאגו להביא את אותה הבחירה לסיומה ההגיוני. שתחייו אותה. מא' ועד ת'. בכל הלשד והעצמות.

להשיג את שתי המטרות גם יחד.

וכשאני חוזר לעצמי אני לא יכול שלא לפרש את הכמיהה שלי לחיי נזיר כבחירה השנייה. להתנתק, לעזוב את הבלאגן, הרעש, החלומות, התשוקות, הבגדים שאחרים שמים עלי ואני על עצמי ולחתור למשהו פשוט יותר, גם עם החופש הוא תוצר מלאכותי של ריחוק. ריחוק כי המנזר נמצא בארץ אחרת וכי הדת הזאת היא זרה לכל הסובבים אותי. עדיין מחפש לי בית, מקלט. עדיין חושב שיסודות יציבים יבנו על קרקע בתולה.

ועם כל ההיגיון הזה אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה העצובה שעוטפת.

מהכמיהה לשמוע שירי זיכרון בעברית. לכתוב בעברית. לשמוע מוסיקה ישראלית. לראות סרטים אמריקאים.

לעשות בחירות פשוטות, אהובות. לנשק, לחבק.

לבקש אהבה.

רק לא לשחק משחקים.

לבכות.

"גם אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה את צימאוני, לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותייך"

הפרוייקט של עידן רייכל - מי נהר

Tel Aviv University is conducting a poetry reading evening under the theme of freedom.

Here's what I wrote:

Where is your freedom

Is on the social network?                                               

A net of lies, mosquito trap of summertime

Where is your freedom

On Facebook? Or on Twitter?

A lot of pixels which vie for your attention, a mirage 

Where is your freedom

Is somewhere on the web

A spiderweb of flashing lights, an echo filled with sounds           

Where is your freedom

Or is it in the mall?

A cage of glass, a multitude of men just craving satisfaction          

Where is our freedom

In animated matter

From dust we came, refuse the dust's reclaim                            

Where is our freedom

In pasturelands, in open plains, in fields

Of ripe imagination, of children's games, delights

Where is our freedom

The beauty of the human soul

Yet still in vain, a second but too late to feel the same                      

Where is my freedom

In writing or in thinking

But roll those thoughts away, a slope a hundred miles the fray

Where is my freedom

In spirit or in body

Or in the youth of years and still untouched by wails and fears

Where is my freedom

In love still dormant?

In friendships' feather grasp, in spades of adoration's clasp

Where is your freedom

In hollow words? In empty gestures?

Vibrations of the air just echoing through space

עקרון

אבל לא כך חשוב באמת

או הרגל חיוורון

שבגוף לא נושם כבר

כבר מת

בלילות שלקראת הירח מלא

מתרוקן

מחפש את הרגש הריק לתקן

את המוות לדחות

לארגן

בראשי משחקים

בלאגן בין דמיון

הגיון

בעיני פנסים

שוב הלילה לא יצא לי לישון

בטיעון של עסקת חבילה

היגיון מנצח

והרגש בתנאי או תפילה

אומר לא  לה לה לה

מתבדח

מבחנת ניסוי

או סתם תאים מתים

מצלמת מעקב

בתיעוד רגעים פרטיים

חטאים חברתיים

ושוב אותה תפילה

בקשת מחילה

ושוב אותו כינור חורק

רק נשאר לבקש

בפעם הבאה

את הרגש לא לנתק

טהורות ופשטות לחבק

בנימה וולגרית

על כולם להתנשק

מלאכים ושדים

על כתף אחת

להזדווג

ניתן לראות עד כמה לאדם גאווה ע"פ גודל הפיסוק שלו בזמן שהוא יושב.

                                   או ע"פ הכיוון שאליו פונות כפות הרגליים בזמן שהוא עומד.

אם תשימו לב בד"כ בנות יקמרו את כפות הרגליים פנימה בזמן עמידה.

בעוד בנים ינסו כמה שיותר לפתוח רגליים בעת ישיבה, כיווני כפות רגליים החוצה בזמן עמידה ושפת הגוף שלהם באופן כללי.

יש פה מסר פשוט בסה"כ: עד כמה אני נסגר או קשוב לסביבה שלי באופן אקטיבי. אין שום צורך שהיו הבדלים כאלו בין המינים

אך נראה שזהו המצב הרגיל של הדברים ביום יום.

אולי המחמאה הגדולה ביותר לאדם היא להתעניין בכנות בתחומי העניין/ תחביבים/ רעיונות שלו. להיכנס לעולם שלו.

לראות את הדברים דרך העיניים שלו, לצעוד בנעליים שלו. כבר הבנתם ת-מסר.

כל זאת נוכח חוסר הקשב, הריצות ואורח החיים המטורף שרובינו מנהלים.

לעצור לפעמים. או לפחות עם אנשים מסויימים.

slow food רק בלי ה - food.

כשאתה אוהב משהו, או שונא מישהו, או הפוך, או שניהם יחד, זה סימן שזה חשוב.

תנסו לחשוב מה הדעה שלכם על היסטוריוגרפיה פוסט-מודרנית-עכשוית בצרפת. אין לכם מה לומר? משעמם? הכל נכון.

הנקודה היא שכשנושא כלשהוא לא נוגע בכם באופן אישי אין אהבה אין שנאה ואין חשיבות לאותו נושא.

הוא לא מעורר בכם שום דבר ולא יוצר בכם תגובה לחיוב או לשלילה. אולי רק לשאלה (וגם זה במזל).

לכן פעם הבאה שיש לכם רגש חזק כלפי משהו או מישהו תעצרו לרגע תדמיינו שאתם לא אתם ושזה לא קשור אליכם ובין רגע תשתחררו.

...

הלוואי וזה היה כזה קל.

תיאוריית היחסות, ר בלי הפיסיקה.

ברקע  Depeche Mode

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מנסה להיאחז

בין אם יד

בין אם צלע שבורה

הברה

ושוב

מחפש

מחפש

ולא בלי אדיבות

מחפש

את אותה תמימות

מחפש

ולא שומר מקום

מחפש

ושוב פתאום

בין רגע נשבר לו הכל

בין שנייה או בין שתי הברות

בנפתולי משעול

להכל

ושוב

מחפש

מחפש

מתוסכל

מחפש

לא מחר לא בכלל

מי יציל

וצועק

וקורע שרוול

קול תופים שם בראש

זעקה של שכול

אובדנות עצורה

נשמה אסורה לה טובעת

ושוב בפעם האחרונה

מחפש

את השקט

מחפש

מחפש

רק לא צרה

מחפש

מחפש

בין תקווה לקבורה

אהבה לי קטנה

בין עצבות מתוקה

כי ביני לבינך

כמו אבק ההרים

מבעד לוילונות חדרים

חלומות ומינים

רק ללא משמעות

לחלום

לחלום

ליל אביב

והטל עוד לא שם

ברקע - הפרוייקט של עידן רייכל

10.3.08

יום שני, תחילת השבוע (הארוך)

בוקר:

 אחרי ארוחת בוקר שיחה עם נזיר אמריקאי שהיה ביפן 7 שנים ועושה אייקידו, נאגינטה, טקס תה ועוד. המתרגם של הנזיר היפני הייטסו סוזוקי שבא להרצאת אורח. דאיגקו רומיי הוא השם ובתכונותיו הוא גבוהה ולכאורה בעל פוטנציאל להיראות מאיים (בלי גלימת הנזיר). אבל באמת שמדובר בבן אדם נעים ובן שיחה רגוע ושקול. ספור החיים שלו מעניין, אבא שלו היה מיסיונר נוצרי ביפן וצחק הגורל כשמשך את בנו לדת אותה ניסה להכחיד בארץ השמש העולה. אחד מהאנשים שהכי נעים לי להיזכר בהם. באותה תקופה בדיוק סיים לתרגם ספר של המורה היפני שלו, את אותו ספר מצאתי מתחת לדלת שלי ביום האחרון לשהותי במנזר עוד שבועיים. 

צהריים:

עבודה שבועית - שטיפה של גרם המדרגות המרכזי בבניין הידועה בכינוייה האמריקאי: mopping. הספקתי מהר מהצפוי, בד"כ אני דוחה את המטלה השנואה לימי חמישי.

- מתלבט האם לעשות way seeking mind talk, שזה הרצאה בפני השוהים במנזר בדבר הסיבה שמלכתחילה הגעתי לכאן (למנזר, לבודהיזם, להתגלגל בגוף של אדם)

ערב:

[אני קורא את זה עכשיו ומתפלא עד כמה איזה גרעין קשה בי לא משתנה עם הזמן, בניגוד למה שלימד הבודהה (חלופיות)]

- שיחה עם סטיבן, יהודי שחיי בישראל בזמן שהיה בתיכון - הוא חושב שהוא מצחיק. אותי מן הסתם הוא לא..

- שיחה עם סאבוט, בודהיסט חילוני מהודו במקור. סאבוט מלגלג על שאלות שאני שואל על מטבח הודי. לא שאלות חכמות במיוחד והרבה מהם הופכים את השיחה למעצבנת במיוחד בשבילי לאחר התגובות המחוייכות של סאבוט.

מצב רוח: (באותו ערב)

"על הקרשים"