כֵּנוּת

יש דברים שמכילים בתוכם סתירה פנימית. בלוגים למשל:
מצד אחד זה שטח פרטי, מן יומן ששומרים במגירה אלקטרונית, עם סיסמא ורגשות כעס שמתעוררים עם מישהו נוגע בזה בלי רשות.
מצד שני בלוג זה הדבר הכי פומבי שיש. זה נמצא באינטרנט מה שאומר שאם אנשים לא יודעים עליו הוא לא קיים. המטרה, גם אם הבלתי מוצהרת של בלוג, זה שיהיה לך כמה שיותר קוראים. אם הבלוג ממש מצליח גם אפשר לעשות ממנו כסף (google ads).
יש את אלו שמחליפים בלוגים יותר מהר מנעליים ויש את אלו שמפסיקים לכתוב ברגע שבלוג יצא לאור/ התפרסם כשמתחילה חפיפה בין החיים שלהם לכתיבה.






כל הנשים היפות נשואות
מעניין למה...?
משפט א' מכיל בתוכו את התשובה למשפט ב'

~

כל הגברים השווים הומואים
מעניין למה...?
משפט א' מכיל בתוכו את התשובה למשפט ב' 






רכילות טובה היא דיון על ארוע שקרה מצד שני אנשים בעלי זויות ראייה שונה, תוך כדי גישור פערים.
רכילות מצויינת מכילה את המצב הנ"ל בנוסף לטשטוש פרטים פה ושם, בנוסף לשימת דגשים איפה שצריך.





בעקבות הפיכת ה- blowjob לאקט החניכה ("יריעת הפתיחה") של רוב ה- teenagers בימינו אני מציע בזאת לשנות את המונח האהוב sweet 16 למונח המדוייק salty 16






ו- אוקסימורון אחד או שניים בנושא אומנות:
~

1. לפעמים, עצוב מדי מכדי לכתוב שירה...

2. Daze' was an underground hip-hop artist, in fact he was so underground nobody knew him'
3. האומן הכי אבוד יהיה אבוד מדי מכדי למצוא את דרכו ללימודי אומנות

היסטורית, בחברות קדומות או תרבויות זרות לקחו בנים מתבגרים לבית בושת למטרות חניכה מינית, איבוד בתולין ומציאת גבריות על הדרך. ידע נרכש מספר שהדבר היה נוהג מקובל, ובטח אחרי מעשה בשיחה על שש-בש או קלפים. למרות מחסור בתיעוד היסטורי ומסמכים הרבה אנשים מסתובבים עם אותה תמונה של העבר בראש: גברים גסים וקשוחים, בנות כנועות ומתעסקות בזוטות. אם יש בינכם כאלו שצופים בסרטים יפנים, כשחצי מהם בערך זה על סמוראים ורונינים נושאי חרב, הסצנה בו מובילים חניך צעיר ויפה לבית בושות בטח לא זרה לכם. במקרה היותר 'גרוע' החניכה תהייה עם גברים אחרים אבל אז מדובר על ג'אנר קולנוע שונה במקצת. עם נלך איתכם down memory lane  לזמנים מיתולוגיים, פרה-היסטוריים אז החניכה המינית מקבלת ציווין דתי בו טקס המשכב עם הכוהנת הוא הריטואל שמחזיק את העולם, או מגן על הארץ מכובשים זרים. אם אלוהים שלנו צריך את המאמינים שלו / התפילות שלנו אז בזמנים קדומים אלות היו זקוקות לגברים שלהם. מה דעתכם על זה היום? ההיפים בטוח היו מסכימים: make love not war, literally.


אבל מה? דברים משתנים והיום הדבר מחוץ לחוק ורבים מזעיפים פנים ומכווצים גבות לשמע הצהרות בסגנון, ואולי אפילו בצדק. עם הסחר בנשים, הפלייה גורפת במשכורות בין המינים ותרבות הסמים שהולכת יד ביד עם הזנות באמת עדיף שלא לעודד שום פסיק ופיפס במערך הגורמים המורכב הזה.
השאלה היא האם בחירה אישית של פלוני אלמוני משכונת מעלה ירוקים באמת משנה משהו בחצר האחורית שלנו?
הוא אולי כמו עם הקוטב הצפוני השוודים הגיעו לשם הרבה לפנינו. בעזרת חקיקה חכמה, הפלייה מתקנת ומסורת חזקה של סוציאל דמוקרטיה הם הצליחו להגן על הבוחרות לעסוק בזנות בזכות ובחסד. בגדול החידוש שלהם הוא שמי שבוחרת לעסוק במקצוע העתיק בעולם מוגנת אוטומאטית ביד החוק. תחילה יש לה זכויות סוציאליות, ביטוח בריאות ופנסיה, אח"כ במקרה והיא סובלת איזה שהוא סוג של mal-treatment מצד לקוחות או סרסור יש לה זכות לייצוג משפטי בו באופן אוטומאטי היא נחשבת כפגועה ובעלת זכות לפיצוי או יכולת לתבוע את הצד השני. בקיצור מי שבוחר ללכת לזונה לוקח את האחריות לבחירה שלו או באופן כללי יש פה ניסיון להגן על מי שבאמת חלש במסגרת הזאת בעוד אלת הצדק העיוורת למציאות יכולה למצוץ. 
טוב נחזור למציאות. ישראל is far south.



וקצת זווית ראיה אישית שלא תגידו לי שאני מסתתר מאחורי פילוסופיה וספרים. בתור אחד שחולם להתפרנס מכתיבת משהו ואפילו לא משנה מה – שירה, עיתונות או מודעות בירחון 'בננה' אני לא יכול שלא להזכיר כאן כמה קטעים מכוננים, בדיוניים שקראתי והשפיעו על התפיסות שלי. טוב בגדול יש את 'זיכרונות מהזונות העצובות שלי' של גרסיה מארקס המוערך אותו שווה לקטוף גם אם רק בגלל השם. אבל איזה ביצים יש לסופר ששם את זה בכותרת של הספר שלו, אה?
יש את '11 דקות' של פאולו קואלו, האיש שכתב את האלכימאי. הספר ריאליסטי וכתוב בעידון, בעוד ה-title  מתייחס לזמן הממוצע שלוקח לגמור. לדעתי הספר קצת פיספס כשקואלו נתן לו טויסט בנאלי למדי של מיניות קדושה. עצם העיסוק בנושא יש בו משהו קדוש וניתן להעביר את זה באופן פחות מילולי מלהכניס לשם מושגים מטנטרה ותורות מהמזרח.
ו-יש את קטע היצאנית בתפסן בשדה השיפון. ע"פ כמות הפעמים שהזכרתי את סאלינג'ר בחודש האחרון כנראה שהוא ממש השפיע עלי. למי שלא מכיר הולדן מזמין יצאנית במלון שבו הוא שוכן במנהטן ובחורה צעירה (17) בשם בדוי, סאני, מגיעה ובעיקר רוצה לגמור עניין כמה שיותר מהר. הולדן שלא היה סגור על עצמו מתחילת הספר ונראה כאילו הוא שרוי במין טריפ אקזיסטנציאליסטי מתמשך לאורך הספר מחליט שהוא מדוכא מדי מכדי לשכב איתה ומבקש לדבר איתה במקום, דבר שסאני מתחמקת ממנו ובצדק(?). ככה או ככה נוצר שם איזה מצב אבסורדי בו סאני לא מבינה מה נסגר עם הלקוח הדפוק הזה ואחרי 5 דקות אפילו נדלקת מהמשחק הזה שהוא משחק איתה, היא מתיישבת עליו רק כדי לגלות שהבחור הוא dead serious. ככה או ככה הולדן הוא בחור הגון ובסוף הוא משלם לה למרות ניסיון סחיטה קטן מצד הבחורה עכשיו וניסיון סחיטה גדול מצד הסרסור שלה מאוחר יותר. סוף טוב. באמצע הולדן חוזר לפעילות המועדפת עליו: עישון סיגריות זולות ומחשבות על אח שלו שנפטר.        


אמרתי זווית ראייה אישית אבל מה אני מספר פה בעצם? על מה הפוסט הזה? אם לומר את האמת זה די צנוע, או אולי מביש זו המילה. בסה"כ מחפש תירוצים למחשבות שרודפות אותי לאחרונה. חברים סיפרו לי שהם הלכו ואני שכרגע מחפש חוויות חדשות, טרי אחרי הרחבה 2.4 מ"מ באוזן ומצלמת פלאפון שאני מבזיק מול כל מראה בסביבה כאילו על catwalk, מרגיש שזה now or never. המחשבה שמנחה אותי פה היא: מה עוד אני יכול לעשות כדי להסתכל אחורה קצת קדימה בזמן מעכשיו ולהיות מסוגל לומר 'שיש תקופות בחיים שלי שאני לא יכול להתגאות בהם'. אבל אם לחזור למציאות לרגע השאלה עכשיו היא מה יגמור אותי קודם הדילמות המוסריות או חשבון הבנק או שאולי יהיה לי חומרים לעוד פוסט...


















כוח או חולשה?

מימים ימימה

רוסי - כמיטב "המסורת"
















































עד אז,
חייל בדיל  
אכול חלודה