כֵּנוּת

כל מי שביקר אותי טעה, כל מי שמבקר אותי טועה, כל מי שיבקר אותי יטעה.
זה הבלוג שלי, אלה הם החיים שלי, הבחירות שלי, הטעויות שלי.

                   .זה הבית שלי.

  אני לא חופשי.

         ואתם ?

ובנושא אחר

I miss my girl         

מערכה  I

כשאת אומרת לי שזה הכל נוסחא באהבה, למה את מתכוונת?

כשאת אומרת לי שאני בוחן את הבנות שלי, למה את מתכוונת?

שאני בוחן אותן במודע ולא במודע, גם כשאני לא מנסה לבחון אותם?

כשאת חושבת שאני לא יודע, למרות שאני באמת לא יודע ואני יודע שאני לא יודע, את חושבת שמותר לך להניח את זה? שזה עושה לי טוב? שזה משפר אצלי משהו? אולי שאני יהיה יעיל יותר בפעם הבאה...

בחיי שאני לא יודע על מה את מדברת. עם ה'לשקף שלך', האימאגו הזה שאת דוחפת לכל שיחה, עם התוסף הזה לאופי שלך, הגידול הזה שהופך אותך ליועצת זוגית ומשפחתית, לא יותר טוב מאיזה פנס בעין או שומה על הפנים.
וזה שאת הבוסית שלי, זה, הכי עוזר. לא רק שאת מדברת שטויות, אני גם חייב להאמין להן, ללמוד לספוג אותן כמו שק אגרוף ישן, נפרמים לו החוטים כבר. פגישה בחדר 121 – כוננות ספיגה. כבר מזמן הפך ל"חדר האהוב עליי". מאיפה זה יבוא הפעם? אגרוף בבטן, ברכּיה לחזה, או אולי ברגיל - סתירה מצלצלת לחלל הגולגולת. 'את בוסית טובה מאוד', כל כך טובה שתמיד מרגישים רע בסוף.

אז כן. מתברר שיש נוסחא למערכות יחסים ויש נכון-לא נכון במערכות יחסים, ויש תורה ואמונה, ודרך ומצווה, וצדקה וכל השאר אליבא דעתך במערכות יחסים, כי זה מה ששנתיים עבודה בייעוץ זוגי הופך אותך אליו - לגורו האהבה, פאקינג מייק מאיירס במין נקבה, בכבודו ובעצמו.

ויש מה שנכון וכדאי אבל בעיקר יש מה שאסור, ו'אכלת אותה', ו'פספסת את הספינה'. כמו למשל להזכיר את המילה 'סקס' במכתב או בשיר, או אלוהים ישמור להזכיר אותה בשיחה יחד עם מישהי.

וחס וחלילה, יושיענו הגדול מכולם "להיות עצמך". פה כבר הגענו לשלב שאפילו לא טורחים לציין, איפה שזה ברור מאליו. יש לך דייט? אתה רוצה חיי מין? חס ושלום שלא תביא את עצמך לדייט! לבוא 'אתה' לדייט, הצחקת אותי, למה לדעתך אנשים הולכים ללמוד משחק?
מה שבאמת מרתיח בכל העניין הזה, זה שהשטן על עקבים הזאת לפעמים אשכרה צודקת.

וכל זה בולשיט.

וגם את, לכל השדים והרוחות שאת נמנית על צאן מרעיתם, גם את כולך בולשיט.

מה שחשוב באמת זה דברים שאני לא יכול לפתור כזה בקלות ורוב הזמן אני בכלל לא מצליח להתקרב ולהבין אותם, כאילו שהם לא מרשים לי, וכל הדיבורים שלך, החטיארים האלה מצטרפים והופכים לחלק ממני בסוף.

You want a piece of me shithead? Come get some

מערכה  II

יצור נפשע שכמוך איך את מעיזה להרצות לי על החיים כאשר שלך הם כאלה מחוסרי תכלית,
זה שאת בעמדת מרות עלי לא אומר כלום. אולי שיצא לך במזל שנפלתי כמנת חלקך, מה שאת מחשיבה למנת חלקך. חלוק אבן לעצב אותו כראות עינייך. זרם מי ביוב שמעמיד פני מפל בשמורת טבע.

את חושבת שאני לא קולט את פליטות הפה המסריחות שלך, את הרעל והיוהרה? את מאירה את החשכה של החדר כמו זרקור ענקי בחצר של בית כלא, עיניים צהובות גדולות עוקבות אחרי כל תנועה מחשש שמשהו יברח לך.

'אוו יצור יפה, חכם, מתוחכם ומצוחצח עד כדי חלקות' את רוצה שאני אומר לך. 'מצוחצח עד כדי חלקלקות' אולי אני אומר לך. לא השארת לי שום דבר, שום דבר חיובי לומר עלייך, רק השמצות ושנאה יוקדת, איפה שהיה תקווה לבניית יחסים נשארה כמוסה מרה לבלוע, איפה שהיה תקווה לשינוי נשארו גחלים לוהטות מוכנות לבעור, איפה שהיה הערכה מקצועית נשאר זלזול מתחצף והומור שחור. לא נשאר כלום, את שומעת?! כלום לא נשאר! וגם היסודות נעקרו ממקומם ככה שלא נראה שיהיה אפשר להקים משהו מההריסות.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשנפלט לך בטעות ש"אין לֵךָ מילה בחדר הזה" רק כדי לתקן את זה שנייה אח"כ, שנייה אחרי העיניים שלי שהספיקו להתרחב, ל"אין לֵךָ מילה ב-עניין הזה-". כן בטח. בא לך להוסיף פה עוד איזה שקר?

אני רוצה שתגידי לי, זה מצחיק אותך כשאת מביאה לי מחמאה בנוגע למה שעשיתי לפני חמש דקות כדי לאסור עליי לעשות את זה עשר דקות מאוחר יותר. או שאולי הספקת לשכוח? מה קרה, יש לך לחץ בעבודה? יותר מדי פגישות ביומן שדברים כמו התחשבות בבני אדם יעסיקו אותך? זונה חנפנית.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשהמשכת להתווכח איתי על עוד נושא שידעת טוב מאוד מה הדעה שלי עליו בדיוק אחרי שסיימנו להתווכח על נושא אחר? קשה עבדתי לשכנע אותך להסכים איתי באותה פגישה עם הישגים ספורים בלבד ואת נותנת לי הפסקה של דקה לשתות מים ולדפוק לך חיוך מזויף ואז מבקשת ממני, כאילו בטוב, להפסיק לדבר איתך בטון מסוים, לעשות את מה שאת אומרת בלי שאלות, ועוד ועוד. את מקנחת את הפקודות עם ההבחנה שבטח יש לי ADHD! את בסדר תגידי לי? להתווכח זה פאקינג דרך חיים בשבילך? לא קיבלת ממני מספיק מבטים זועמים, מסרבים, נעלבים, פרצופים חמוצים ועיניים מלאות טינה בשעה האחרונה? את מאכילה אותי לימונים ומצפה שאני אחייך עם עיניים דומעות. לכי להזדיין. את היצור הכי מכוער שפגשתי עם פני הסוס האלה שלך והחיוך המדושן ענוג שאומר "תראו אותי"

וגם את חייבת להגיד לי מה לעזאזל נדמה לך שאת עושה כשאת אומרת לי לא לדבר עם המזכירות כי כל העבודה מתבצעת מולך? אז את גם הפסיכולוגית שלי, וגם המנהלת הישירה שלי, וגם עושה את כל הניירת במשרד? את רוצה שאני האמין לך אחרי זה? כבר עדיף לי להאמין שאת מועלת בכספי החברה מאשר להאמין במשהו מופרך כמו זה. יא דיקטטורית, פאשיסטית בלי כומתה, נאצית בלי מועל יד. הייתי לוקח את כל השנאה והכעס שמצטברים אצלי עלייך ומפנה אותם לאפיק חיובי. הייתי מתנפל לנשק אותך למשל או מחמיא לך על התחת והציצי אבל כבר הספקת לספר לי על החבר שלך שעובד בהיי טק ומנגן פלמנקו בגיטרה. את אוהבת אש, את אומרת לי.

כבר כמעט פיטרת אותי פעם אחת. הטעות שלך: זה ש-כמעט פיטרת. טעות גדולה חתיכת ניהול לקוי של חברה של איש אחד שאת חושבת שאת מנהלת. אפיק חיובי לרגשות השליליים שלי מס' 2: להתפרץ ולהגיד לך את כל מה שאני חושב עלייך עד שתקראי להבטחה אחרי עוד איזה שטות מפגרת שתאמרי לי או עוד פקודה שהשיניים שלך יסננו במסווה של בקשה יפה וחכמה. אם הייתי אדם פחות חכם אולי גם היה מצליח לך אבל כל פעם את מוציאה את עצמך יותר מניפולטיבית, שקרנית, חסרת עקביות, חסרת תוכנית על, חושבת את עצמה פאקינג גולדה לפני המלחמה, מרגרט טאצ'ר לפני תקופת כהונה שלישית, שיט. חכי שהכל יתמוטט אוו CEO צעירה ויפה של חדר אחד בבניין אפור ליד עזריאלי.

ולבסוף את גם יכולה להגיד לי, פשוט, למה את לא יכולת להיות בוסית נורמלית? בוסית סמכותית, ברורה, משעממת שאומרת לי מה לעשות ומה לא לעשות. שלא מנסה להיות חברה שלי, ולא מעמידה פני גוש בשר בשוק הזה שנקרא 'צעירים ויפים מהעיר הגדולה', 'מוכשרת וכל העתיד לפניה' וכל השיט הזה. נדמה לך שאני נהנה להתחרות איתך? אני לא, אז תפסיקי כבר. אין שום דבר דומה בינך לביני. יא אשכנזית מתה שנולדה בת"א ועושה סיפור מזה שהיא גרה ביפו עכשיו. עיר מסוכנת והכל, את תורמת לתהליך השלום, כן... בטח. אני רוסי עני ואני מתבוסס בכיף בביצת המסכנות שלי אז פעם הבאה שנדמה לך שאת יכולה לתת לי הרצאות על לעבור לת"א או לעזוב את בית ההורים אני מאחל לך שתבלעי את הלשון במסגרת התקף אפילפטי, יא מכשפה בסטייל.

ואני רוצה שתגידי לי משהו אחד לסיום. מי לכל השדים והרוחות שאת נמנית עם צאן מרעיתן הרשה לך להיות הפסיכולוגית שלי, אוו יועצת לענייני משפחה וזוגיות, ניסיון של שנתיים ועדיין לומדת, יופי לך. ברגע שתפסיקי לספר לי על מה שהולך בינך לבן החבר הפילוסוף שלך אולי אני גם באמת יאמין שאת מסוגלת לעזור לאחרים, חתיכת אגואיסטית שכמוך.

אז על תשאלי אותי, איך הולך לי בזוגיות, ועל תשאלי אותי על חשבון הבנק שלי ותבקשי ממני לעשות רשימה של חמש התכונות שהייתי רוצה לשפר בעצמי, או של יעדים לשנה הקרובה. מקום ראשון ברשימה יהיה לגרום לך לשתוק אין ספק, עדיף בליווי צעקות מהבוס שלך שיושב בחדר ליד. ואז להמציא איזה כמה מטרות לשנה ותכונות אופי בדיוניות רק כדי לגרום לך ולשיטות כיתה א' שלך לעבור לאיזה מסכן אחר.

אני צריך את העבודה המחורבנת להמלצה לתואר, וגם חבל לי על האנשים שאני עובד איתם, לא כולם שם חלאות אדם. אז נראה שזה יהיה zombie mode בשבועיים הקרובים, לפחות עד שעניינים התקררו קצת. והיא? שתהייה בריאה, זה כל מה שיש לי להגיד לה.

פה הולך השם שלך

ופה הראש

פרפר.
חיפוש אחר משמעות וסירוב לקבלה כאמת מוחלטת ברגע שנמצאה,
היופי של החלופיות (פרפר) והחלופיות של היופי (גולם),

חוסר מנוחה ושחרור רוחני שלובים יחדיו,

הכל מיסטי ושום דבר לא מיסטי,
במציאות אין הפרדה בין חילוני לדתי, בין קדוש לארצי,
כל ההבדלות מקורם בשֶם, בכינויים ותוויות שאנו נותנים לדברים, רעיונות ובני אדם,
והכל נעשה בעזרת החסד שאנו מעניקים לדָבַר על ידי כך שאנו מאמינים בו.     

הבדידות זה המקום הכי אינטימי שאני מכיר,
הכי גבוה שאני מכיר (מלשון high),
הכי מפחיד שאני מכיר,
והרבה פעמים היא שם נרדף ל'כֶּנוּת'.

דאלי ידע חלופיות מה היא

~

השני
בלשון נקבה
עזר כנגד המניפסט הראשון

מניפסט זה נועד למנוע סבל לטווח הארוך, גם באמצעים של יצירת סבל לטווח קצר

ליצור הרמוניה בין אנשים ולהביאם לעמק השווה, גם באמצעים של לומר להם מה שהם לא רוצים לשמוע

לחתור מבעד לנימוס, לפוליטיקלי קורקט, לטאקט, ל'מקובל', ל'נכון', למזויף בקיצור במטרה לגרום לאנשים להבין משהו בנוגע לטבע אנושי פראי וגולמי, בנוגע לנסיעה בחיים ללא גלגלי עזר, בנוגע לקורות השקר שעליהם נבנים חיים ש- חיפוש אחר אמת היא מטרתם

 
מניפסט זה הוא גלגל ההצלה של כל נפגעי 'הטובים לטייס והטובות לטייסים'
הוא שמיכת הפוך של כל נפגעי החורף הקר של הנימוס, כל חסרי האמצעים בתחום הלשון היפה, חסרי קורת הגג בעיר היפים והאמיצים, לא פחות מזויפת מהסט המקורי בהוליווד
הוא ה'פַייֶרְווֹל' של הגיקים, המפלגה הפוליטית של הפועלים, התזונאית של השמנות והשמנים, המקלט של כל נפגעות האונס והתקיפה, כובע מגבעת לגברים נמוכים, נשק חם עבור השחורים שעדיין לא הצליחו להימלט מהחיים בגטו

סעיפים שנכתבו בדם: (קדושי המאבק)

א. לא תסננ/י.
לא בנייד, לא בצ'אט, לא בפייס, לא בס.מ.ס.
ולא כשאת 'לא רואה אותי ברחוב'.

ב. לא תשקר/י.
כששואלים מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את אומרת.
כשאת עצובה, מסוגרת בעצמך, כועסת, מגלגלת עיניים, 'לא רוצה', מנסה לשכנע אותי, או סתם משועממת.

ג. לא תשקר/י לעצמך.
ברגע של חולשה, של אגו טריפ או אגו שברירי, ברגע שכולו טוב או כזה שכולו רע.
כשהוא עוזב אותך או כשאת לוקחת 'סיגריה אחרונה', או עוד דרינק כי 'שתית ממש קצת הערב'.

ד. לא תחשבי פעמיים לפני שאת עונה.
בע"פ או בטלפון, לשאלה, למייל או להזמנה לצאת.
גם כשאת עונה ב'לא', ב'לא יודעת', ב'עכשיו זה לא מתאים' עלייך לפצות מאוחר יותר בתירוץ או סיבה רלוונטיים.   

ה. לא תשיג/י דברים כטובות הנאה.
כשאני חלש או עייף, כשאת צריכה ממני משהו, כעסקת חליפין תמורת חיוך, שפתיים או בֵּינוֹת ירכיים.

ו. לא תגנ/י על עצמך שלא בצדק.
באמצעים של להגיד מה שמתאים לסיטואציה, להחזיר את הכדור למגרש שלי, לעבור נושא כשאנחנו מתווכחים, להעמיד פני חולה כשלא בא לך, או לעשות לי בייבי פייס במקום הסליחה שהייתה במקום.

ז. לא תייפי דברים.
לא את האופי של החבר שלך, לא את ההתמכרות שלך לקפה, היסטוריה של אלימות במשפחה, חרם שעברת בתיכון, או את הפוביה מג'וקים.
זהו הדין לגבי כל דבר אחר בעל אופי חלש, מסכן, דפוק, מכוער או חסר ביטחון שקיים בך.

ח. לא תעלי על נס.
את השחקנית המאופרת, הדוגמנית אחרי הפוטושופ, הסולנית ב-MTV, זאת שצעירה ממך בחמש שנים, או ההיא עם אלף חברים בפייסבוק. 
וגם את עצמך תרחיקי מאותם שיגעונות גורמי סבל, דברים ש'יכולת להיות' וכנראה אף פעם לא תהיי.

ט. לא תציב/י עצמך מעל א/נשים אחרים או מתחתם.    
לא תסתירי חסרונותייך, מגרעותייך, טעויותייך.
לא תעלי לשיחה, תדגישי בעיקר, ותתעכבי באופן בלעדי על מעלותייך, כיבושייך, מחזרייך.
לא תדברי סורה על אוֹפיָין או מעשיהן של אחרות או תתעכבי באופן לא פרופורציונאלי על ההיסטוריה המשפחתית והטראומות שעברת.

י. לא תכחיש/י מחשבותייך.
גם כשהן מיניות, סוטות, לא יאות, לא הגיוניות, כביכול לא עוזרות. כשהן לא עוזרות לָך, לכולם, לאדם אחד או לאף אחד.
ואותו הוא הדין לגבי רגשות, חלומות, מאווים ותשוקות.
ואותו הוא הדין לגבי חששות ופחדים.

יא. לא תנסי להיות עקבית, הגיונית, שקולה, חכמה, או סלע להישען עליו.
כשזה מתנגש עם רגשות, מחשבות, תחושות או צרכים שממשיכים לעלות ולהוריד אותך ארצה מתוכניותייך הנשגבות לגבי עצמך, עתידך או דמותך. כשזה לא מרגיש 'זה', כשאת בעצמך לא יודעת.      

הכל ורוד
back to
the
beginning
הכל שחור

כנות

הראשון
בלשון זכר
בהשראת 11 סעיפי ה- מניפסט
פיליפו מארינטי ישתבח שמו לימים ארוכים

הצתה


הילוך שישי

1. סודות, ושיהיה לך סודות זה איסור מספר אחד
   
   
2. אל תשקר לאחרים ויותר חשוב אל תשקר לעצמך
   
   
3. אל תסתיר דבר מחברים, מכרים, משפחה, מאף אחד. אם ישאלו אותך תענה ללא משוא פנים ומיד
   
   
4. אל תנסה להיות עקבי, לך עם הרגש. אם משהו מרגיש נכון, לך על זה, אל תחפש הסברים או סיבות
   
   
5. אל תפחד לפגוע בדברים ובדיבורים, ה"פגיעה" רק משחררת ומביאה לתוצאות מהירות. אל תפחד לפגוע אבל גם אל תשאף לזה
   
   
6. אל תפחד לחשוף את המחשבות הכי סוטות, הכי מוזרות, הכי דפוקות שלך. את אלה על פחד וחוסר ביטחון. הם רק מחשבות, האנשים החכמים יבינו
   
   
7. אם הכנות של מישהו זה לא להיות בן אדם כנה תראה בזאת כמנדט לאיבוד החובות המוסריות שלך סביב אותו אדם. אם דופקים אותך תדפוק בחזרה
   
   
8.  תאמר את כל שעל ליבך אפילו אם נראה לך שזה לא ימצא חן בעיניי הצד השני. זה רק קיצור דרך להכיר אחד את השני מהר יותר, להביא את הקשר שלכם למצבו הסופי
    
9. דִבְרֵי פוליטיקלי קורקט וטאקט הם דברי שטנה ונאצה, שימוש בשפה ככלי לעיוות המציאות, רתימתה לצורכי השעה. אין הדבר כשר אלא אם נעשה הוא תוך שימוש בציניות
   
   
10. אין צורך להעמיד פנים שאתה אדם חזק. חולשה זה מצב טבעי, אנושי ורגיל. לא צריך להסתיר אותה. זה לא סותר את היכולת שלך להיות גבר, מלך או אליל בהזדמנויות שונות 
    
    
11. לך תמיד למרכז, תלך ללב, לבסיס,  למקור, להתחלה של הדברים, לך לראש, לדובדבן, לאיפה שנמצא הכסף. תמיד תימצא איכן שנמצאת האמת, המחיר כבד אך הפרס בלתי ניתן למדידה

כנות

כנות

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב