כֵּנוּת

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.    



























 

אפור                  .

 
אני לא יודע את העתיד, אבל כשאני חושב על זה גם את העבר אני לא יודע

רציונאליות/ אתאזים/ מדע  הם לפעמים שריון ולפעמים כותונות שיער






להיות אדם מודרני זה מולטיטסקינג - לעשות מלא דברים ושום דבר בו זמנית
להיות אדם מודרני זה להיות זיקית - מניפולציות שמשום מה נקראות טאקט
                    להיות אדם מודרני זה חוסר כנות








תצטרכו לדמיין את המדבר עליו אני עומד עכשיו                                     [בדידות]                             [מלחמת עיראק III]

אנשים
לא תמיד מרוצים
לא יוצאים מהבית
מחופשים
את עצמם
מחילה
אהבה ראשונה
אהבה אמיתית
מחלה



אנשים
מבקרים אנשים אחרים
זה לטוב
זה לרע
ככה זה בחיים
לא מרוצים
מעצמם
לא מפה
לא משם



אנשים
מציבים ערכים
מפשיטים כל הנאה
עד העצם
לא רואים
את היופי
במכוער
רק חושבים
על מחר



אנשים
לא יודעים
מה רוצים
מאשימים אחרים
מתווכחים
חושבים בקול
מפספסים
כל הדברים החשובים
כשלא מדברים



אנשים
לא אני
לא אתה
השכן של
האחות של
אשתך
מרכלים
חדשות לבקרים
ישנים באותם חדרים

אנשים
מאבדים
את מה שחשוב באמת
רוצים רק לקחת
לקחת
לא יודעים
מי הם
לא יודעים
לתת



אנשים
בגילופין
או גבוהה בעננים
כיסופים
העיקר
לא לראות
את עצמם
כדור בדולח
שיכרון חושים



אנשים
גם בנים
גם בנות
כל אחד
ע"פ יד הגורל
הצטווה לעשות
בראי עצמך
חוויות של זרים
נשארות עלומות



אנשים
כל אחד בשלו
מחפש אהבה
ואולי גם פרסום
להוכיח עצמו
אכזבות אכזבות
ואיתם
את גופו יחשל
ויוכל לספר לדורות

שירה.
פורמט 9X9.

12.3.08

פותח את יומן הכיס כל פעם שהחיים החילונים הופכים ליותר מדי בשבילי. תחושת מחנק ממערכות יחסים בעיקר. רצון להתנתק מהכל, לקרוא, להקשיב, להתעסק במשהו שהוא רק שלי.




- גם לפני המנזר וגם במנזר זה קרה לי [עד היום זה קורה עכשיו שאני חושב על זה]
מבין שיותר מדי חשוב לי שאחרים לא יצחקו עלי, איך אני נראה בעיני אחרים - עובד על לקבל את זה. אבל איך עושים זאת?
זה בטח קשור לאפשרות שיש לי כאן לעשות way seeking mind talk, שזה בסה"כ שם מפוצץ לאפשרות של תלמידים חדשים במנזר לערוך שיחה-הרצאה בו הם מספרים את הסיפור שלהם, בדגש על איך הם הגיעו לבודהיזם ולמרכז בסאן פרנסיסקו. אני מאוד נמשך לזה (יכולות חיים שאני אזדקק להם במוקדם או במאוחר) אבל עד עכשיו אני לא מצליח להביא את עצמי לדבר עם אחד הנזירות/ים בעניין.
מזכיר לעצמי לחזור ולחיות ברגע ההווה. מה שחשוב באמת.
- במבט לאחור אני !כמובן! מצטער על זה שלא יצא לי בסוף לספר את הסיפור שלי. אני זוכר שעד שגמרתי בדעתי לבקש לארוח את ה- talk זה כבר היה שבוע לפני עזיבת המנזר ואותו שבוע הוקדש למדיטציה אינטנסיבית.


Dokusan with Mark Lancaster
שזה בעצם מן שיחת אמצע דרך על החוויות שלי עד הלום.
מרק תמיד היה בין נזירי הזן האהובים עלי. מזג נוח, חוש הומור והכי חשוב לא מנפנף לך בודהיזם מול העיניים בכל הזדמנות. מישהו אמיתי, פשוט אולי.
השיחה הגיעה לתובנה מאוד פשוטה (וחשובה). פשוט להיות עם מה שעולה לי במחשבות, ברגשות. עם מבוכה, חוסר נעימות, פחד, רגש מטריד - לקבל את זה בעצמך במקום לחפש רציונליזאציה או לעשות פעולה שאמורה לפטור את אותו גורם מפריע.



בערב התחלנו להתכונן לשבוע האחרון במנזר, sesshin שזה בעצם שבוע ללא דיבורים כאשר רוב היום מורכב ממדיטציה.
במסגרת ההכנות אני מתאמן על ההליכה הנכונה, ההחזקה הנכונה, התנועות הנכונות והתזמון הנכונה שבהחזקת מקל קטורת אותו אני מעביר לנזיר הזן בטקס העתיד לבוא. התפקיד שלי נקרא Jiko ביפנית.
- אני מבין עכשיו שאם הייתי נשאר במנזר באמצעות אותם דברים קטנים, תפקידים קטנים הייתי לומד לאט לאט איך להפוך לנזיר בעצמי, נזיר במשרה מלאה, עם גלימה מלאה וקרחת. כזה שקורא סוטרות על בסיס יומי ומנהל טקסי הלוויה כשצריך.

דריסה, דבר כל כך סתמי.

האישה עפה 2 מטר באוויר. קול תפיחה חלש כשהיא נחתה על הקרקע וקול חריקת גלגלים של האוטו הנוגח בעת שהוא עוצר, שנייה לאחר ההבנה ש"הרסתי למישהו את החיים".
לא היה הרבה אנשים ברחוב הזה ובאותה קלות זה יכול היה להיות אני במקום אותה אישה, אני עם רגל ימין הדפוקה, המניסקוס הקרוע, הרצועה הקדמית. ואם הייתי נוחת קצת אחרת אולי על הראש זה יכול היה להיגמר הרבה יותר פשוט. בשבילי לפחות, הרבה יותר מסובך בשביל כל מי שמכיר אותי. 10 מטר קדימה וזה באמת היה אני. מרחק של מעבר חצייה אני בתחילתו ואותה עוברת אורח לקראת הסוף שלו.
וכל כך סתמי. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. ב-11:10 בצהריים בשכונה קטנה, שכונה יפה, שקטה בד"כ. שהבעיה היחידה שלה היא בני תשחורת שמחפשים צרות. השכונה והאנשים שגרים בה כאילו אמרו כולם: זהו סך כל הצרות שאנו צריכים להתמודד איתם.
זה היה ב-11 בצהריים, על מעבר חצייה, השמש במרכז הרקיע, והתלונה היחידה היא החום.

וכמו היה זה פשע של שנאה, כזה של גזענות, שיורק על דיבורים צדקניים במונחים של אפלייה, אי-שויון, וקידום הקבוצות החלשות בחברה. הדורס היה אדם בעל שיער אפור, כסוף כמעט למראית עין באותה שעה של היום לאור השמש הקופחת. הכל היה מאוד פשוט ומאוד מסובך בו זמנית. כי הכל השתנה באותם שניות. הטבע הפך את עורו, טבעי הוצא מהקשרו.
וכך היה, הוא יצא מהאוטו לאחר צעקות העדים למעשה: "דורס", "פושע", "תעצרו אותו". לא היה שם הרבה אנשים: אמא אחת שמאלה ממני בצד השני של הכביש וכמה נערות שנראה היה ע"פ הלבוש והתחנה מאחוריהם שהן  מחכות לאוטובוס שהולך לסינימה סיטי. האישה צעקה והנערות בו זמנית התנערו מעמידתם הזחוחה, כמו התנערו מהנעורים שלהם והחלו להתנועע סביב עצמם ולרוץ לכיוון מעבר החצייה והאוטו שמצא עצמו בלום באמצע הכביש. הן צעקו "הוא דרס אותה!, הוא דרס אותה!" ורצו אחת אחת לכיוון האישה, הראשונה מתוך אימפולס והאחרות בטח בגלל מנטליות העדר.
ואני שתיזמן את היציאה מהבית שלו וההגעה לתחנה בדיוק מופתי כמו תמיד, כמו שעון כמעט. אני קפאתי שם נעצר לדקה שנראתה כמו נצח. קפאתי מול אותו כבשן, מול אותו שדה מטווחים, מעבר חצייה שהתגלה כמגרש המשחקים של אלוהים, בית הימורים של העולם התחתון. וכמובן שכל אותם "דברים חשובים", דאגות וסידורים כאילו נשרו להם פתאום, וגם הגשת המועמדות שלי והראיון שהייתי צריך להספיק אליו בעוד שעה מעכשיו התגלה כמשהו קטן וחסר חשיבות, דבר שאנשים בעלי אופטימיים ובעלי ביטחון עצמי מייחסים לו ערך.
  ואולי שווה לומר את זה עוד פעם, להדגיש. כי עכשיו שאני כותב את זה אני מבין שגם אני נתקעתי שם בכניסה לאותו מעבר חצייה, נתקעתי כמעט פיזית, כאילו מישהו החזיק אותי בידיים בלתי נראות. גם אני נדרסתי באותם נרגעים, גם אני עפתי באוויר ונמחצתי. מרגיש את הזעזוע אותו אני לא מצליח לנער מעצמי ומבין שעד עכשיו עוד לא הצלחתי לנחות.
אני נמחצתי שם בין הרצון שלי לגשת לאישה המסכנה ההיא. גברת עם מטפחת על הראש וכמה שקיות חצי ריקות בכיוון הסופר בטח לקניות של הסופ"ש. היא הייתה שחורת עור בסביבות גיל ה-40 לחייה. נמחצתי בין כל האנשים שהסתכלו, כל אחד עם התגובה שלו, תגובה שלא הייתה יכולה לשקר, גם אם רצו להסתיר. באמת שלכולם שם היה הרבה יותר קל עם יכלו פתאום להתעלם באורח פלא ממה שקרה, באופן כלשהו, לא משנה איך. נמחצתי בין הפחד שלי להיאבד בסבל של אותה אישה מסכנה, זרה למראית עין, בסה"כ אדם שאני לא מכיר. לא רציתי לגלות שהפצעים שלה אינם ברי מרפא, שאחרי חבלה כזו אי אפשר לחזור לשגרה. שהיא אולי הפכה לנכה, תוך שנייה אחת בנאדם הופך לנכה, בלי סיבה וגם בלי הסברים. נמחצתי שם בין התירוצים והפחדים של הנהג, פנסיונר שאולי שתה הבוקר, ואולי סתם הגביר את הווליום ברדיו לשמע שיר שהוא אוהב, מישהו עם רקורד מושלם של נהיגה, ללא תאונה אחת במשך 30 שנה, מישהו שהיה בטוח שזה לא יכול לקרות לו. ובכל זאת הוא היה שם איתה, הוא יצא מהאוטו ושם אותה על הכתף שלו, הולך איתו בעוד היא בוכה, לא, בעוד היא זועקת ממש, בכי מצמרר, יותר גרוע מצפירה. האישה מסכנה מעבר לכל יכולת הערכה רציונאלית, עוד זזה איכשהו, אולי רק בגלל כמוות האדרנלין העצומה ששטפה את הגוף שלה באותם שניות, מכסה על כאבי התופת שיבואו פחות משעה לאחר מכן בדרכה לביה"ח. מי ייתן והאמבולנס יגיע מהר.

הדקה שלי עברה בינתיים, דקה שנמשכת ונמשכת אפילו עד עכשיו. כזאת שהולכת איתי לאוטובוס ויושבת לצידי, מאיימת. נוכחות בלתי רצויה שמזכירה לי שאין צדק ואין היגיון, ש'החיים זה מתנה' וש'אם אין אני לי מי לי'. נותנים לך מתנה אבל איך שאתה מקרב את היד אתה שומע קול שאומר "בתנאי אחד...".
ולפני כמה רגעים אני מוצא את עצמי מתקרב לתחנת אוטובוס, עדיין עם משקפי השמש על העיניים, מרגיש את עצמי בורח מזירת פשע כלשהי בה לא הספיקו לאסוף עדויות ממשתתפים. אני מתקרב לתחנת האוטובוס איפה שעמדו הנערות רק לפני כמה רגעים ומפנה מבט, לימין שלי הפעם. הפעם כבר הייתה אסופה גדולה סביב האישה והפנסיונר, כולל עוברי אורח חדשים, פרצופים סקרנים. והאוטו עדיין בלום באמצע הכביש, עומד לפני כולם כמו תפאורה של סט בסדרת משטרה בטלוויזיה, הניצבים חסרי מנוחה מחכים כבר להצטלם.
האוטובוס שלי הגיעה בזמן, 11:15 ע"פ השעון ואפילו בתיאום עם לוח הזמנים באתר האינטרנט. חלק מהנערות שינו כיוון והחלו למהר לכיוון התחנה, נזכרות שהם עוד צריכות להגיע לקניון. עליתי על האוטובוס בעוד קריאות ה"תקראו לאמבולנס" שנשמעו קודם מהדהדות בראשי ועצרתי את המבט לרגע על הנהג שהפנה את ראשו שמאלה איפה שכל ההמולה. העברתי כרטיס וישבתי במקום הקבוע שלי בסוף האוטובוס, הגוף שלי רועד קלות. עברו חמש דקות. הוצאתי דף ועט והתחלתי לרשום.          
 





































טבע דומם

פס/טור/אלי