כֵּנוּת

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

יוֹפִי שֶל תִקְשוֹרֵת יֵש לָנוּ

כּשֶאַת לא אוֹמֶרֵת לי אַף פַּעַם

אֵיךְ אַת מַרְגִישַה

יוֹפִי של עַתִיד יש לנו

כְּשֵּכּל מַה שאני רוֹאֵה זֶה שַחוֹר,

עוֹד מִסְפַּר עַלַה בַּמִשְקַפַיִים

יוֹפִי, זֶה כּל מַה שֵאַת רוֹצַה שֵאָני אַגִיד לַך

ודְבַרִים מּכוֹעָרִים מֵהַחלוֹן

כִּי הַאָמֶת זֶה לא מִעִנְיַינָיִך,

וכּל פִּינָה שֶל יוֹפִי שֵהַיְיתַּה

הִתְלַכְלֶכַה בֵּכִּתְמֵי הָהַכְּחַשָה,

הַכְּחַשָה עַצְמִית

כּחֵלֶק מִמִשְחַק מֶתּוּחְכַּם

שֵאֶיִן בּוֹ מֶנַצְחִים

אֵלַא אִם הַטְוַוח הָקַצַר הוּא מִעִנְיָינֵיְנוּ

יוֹפִי,

אַנִי אוּכָל לֵהַגִיד שֶהַייְתָה לִי חָבֶרַה
אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס חָבֶרַה, אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס

surreal /  so-real

נתחיל עם קצת ציז'

לנסוע לצפון עם מישהי בסופ"ש, "לשכוח את השק שינה שלך בבית"

החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים אם הייתי מסורס מאיזו שהיא סיבה

אז היה לי אוכל והכל,

פתיחה של תערוכת אומנות מדוברת, אני שם ביום הראשון כשעמוס.

איזה תערוכה זו? לא רלוונטי,

שם כדי להתחכך בגופות שלך א/נשים בקהל (בעיקר השני)
שאני אלך בשביל התמונות... ממש

באקט צדקה פמיניסטי, אני מוכן לזיין שומרת.
אפילו קצת רוצה.

הכותרת של הפוסט הבא שלי:
Ten Good Reasons to Date Rape Her

בסוף הצלחתם,

והפסקתי לכתוב בחָרוּזִים

מחליף אותם בסמני פיסוק קָרִים

אתם יכולים להרגיש מרוצים

בעודי מדבר עם עצמי פה,

נגיעות של משורר מֶתוּסְכָּל

על פני שטח מלוטשים חדשים

אפקט 'גְרַיִנְד' בפוטושופ,

וכל כך אהבתי את החָרוּזִים האלה

גם כי אף אחד כבר לא רושם כָּכַה

וכל כך שונא אתכם

המבקרים הכי גרועים שלי

דווקא בגלל שהביקורת מוצדקת (המבקרים הכי טובים)

תנו לכתוב בשקט, תנו לחיות בשקט

להיכשל בשקט, למות זקן וערירי

גוררים אותי להצלחה בֵּכּוֹח במקום זאת

גָפַיִים בשלשלאות ופָּנִים על משטח אבנים

על אספלט

דַמָעוֹת כולם יַבּשוּ כבר,

תתחבו לתַּחַת את ההצלחה שֱלַכֵם

אנרי רוסו (1844-1910)

צייר שלא השתמש בחוקים הבסיסיים של ציור כמו פרספקטיבה. סגנונו נחשב נאיבי, פרימיטיבסטי או ילדותי.

רוסו החל לצייר בסביבות גיל ה-40 לחייו ואת כל מלאכתו למד לבד. ניסוי וטעייה, אוטודידקט וכאלה.

סבל מארס לשונם של ציירים נחשבים ולא נחשבים בצרפת של ימיו אך למרות זאת המשיך לצייר.

היום הוא מוכר כצייר פרוטו-סוריאליסטי וציוריו נמכרים במאות אלפי דולרים לגלריות בעולם.

לי נדמה כאילו ציוריו חזו את החשיבה הסימבוליסטית של זיגמונד פרויד וקארל יונג.

Selfportrait 1890

The Sleeping Gypsy 1897

פִיק אָפּ בַּר

דַבָר כּל כּך אַשְכֶּנָזי

אם הַיִיתִי מִזְרַחִי

והייתי רוֹצֶה לִפְגוֹש אוֹתַך

הַיִיתִי בַּא לֶחַתוּנָה

או הוֹלֶךְ לָצוּד בָּיַם

ואִם הַיִיתִי

רוּסִי רוֹצֶה לִפְגוֹש אוֹתַך

הייתי מֶזַמֶן אוֹתַך לֶבִּירַה

להוֹפַעַה יוֹצֵא

הַיִיתִי קוֹנֶה כָּרְטִיסי דֶּמַה

ואוֹמֵר לָך שֶיֵש לִי שְנָיִים

וכֵּשהַיִית מַסְכִּימָה

הַיִיתִי קוֹנֵה אוֹתָם בֶאֵמֵת

פִיק אָפּ בַּר

מָקוֹם לֵאָנַשִים בּוֹדֵדִים

כְּשֵמשַעַמֶם

וכּל החָבֵרִים הָרוּסִים עַזְבוּ אוֹתְךַ

שילכו להזדיין כולם, המרצים, ההורים, החברים הפלצנים המייעצים, מבקרי האומנות והשירה (שיבקרו בדרום ת"א קודם), חולמות הנסיך בנות ה-16 וסבתות שונאות המין והמין האנושי 70 ומעלה. הבנות שכולכם רצים אחריהן והבנים עם הביטחון עצמי ברקיע. מוות מהיר לכולם.

שילכו להזדיין כל הצבועים, השקרנים, יפי הנפש, האינטלקטואלים, היפסטרים, ראפרים, ומטאליסטים. גם שאר תתי הקבוצות – תתי האדם, זה בדיוק מה שאתם. ושאני ילך להזדיין ביחד איתכם, אלוהים יודע שאני צריך את זה. אני ששופט את כולם, שאין לו משהו טוב יותר לעשות, או טוב יותר לכתוב, אומן המילים עלק, יותר כמו אומן האסלה, בונה פסלים מגללים, משמן בזרע - שמן סיכה, עוטף הכל בנייר טואלט ו-'ואללה'.

יאללה אנשים, get a grip, צאו מהסרט שבו אתם חיים, וגם Get a life by the way of it.
כולכם אנושיים משמע כולכם מכירים את הסרט "יעד סופי", משמע מתפלספים עכשיו ומתפחלצים אחר כך. אומרים דברים מופלצים על איזה בירה עם חברים עכשיו ולא אומרים כלום מתפחלצים מתחת לאיזה קבר צמוד לחלקה של ההורים אח"כ. הר הרצל And shit.

כולם מנסים לומר לי מה לעשות עם החיים. החיים שלי, "עוזרים לך" הם קוראים לזה. ממש... אתם רוצים לעזור לי? אז תעצרו ותקשיבו לרגע. לא הכל בנוי סביב התובנות הגאוניות ההרסניות שלכם.

רעל.

ומשהו חיובי לסיום
שלא תגידו שאני פסימי, פילוסופי או סתם מגעיל

למרות שזה בטח נכון
~*~

חוכמת חיים מליריקה של ראפ

מהאלבום החדש של Lil Wayne

אם לציין מקורות 

אם יש לך Bitches אז לא אכפת לך מ Haters

Love Me
She even did anal when she don't do anal
That's Romance
My tongue is an Uzi, my dick is an AK

My tongue goes 'Prrrrrrrrrr', my dick go 'Pah

ובכלל תנסו למצוא שיר של Wayne בלי המילה Pussy

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

רציתי לטחוב את הזָיִן הקטן והשמן שלי

לכּוּס השעיר והמלוכלך שלך

לא מעניין אותי אם יש לך וסת

או אם לא בא לך

את צריכה לדעת רק דבר אחד

שאני חרמן עכשיו

ואז חלף לי

אבל זה היה מאוחר מדי

משום ש-

I got you in the mood

אמרתי "לא אפשרי בייבי"

ואת אמרת לי "לך תזדיין"

אז תפסתי את הפנים שלך

וטחבתי את הלשון שלי לתוך הפה שלך

ואת נֵאֶנַקתְ

הצליל הכי חמוד ששמעתי אי פעם

ואפילו עכשיו עומד לי כשאני חושב על זה

ואז חצאית עלתה ותחתונים ירדו
ועברו רק לרגל אחת

ופישקת רחב על פני הקיר האפור

ופימפמתי אותך

בעוד נוזל שקוף דביק

מטפטף לי על הנעלי אלגנט

שירה פורנוגרפית I

לינק

אשכנזים [לבנים] עם כלבים בדרום ת"א [השחורה] זה בערך כמו נערים אמריקאים [ירוקים] במלחמת ויטנאם [האדומה] עם M-16
ועכשיו תגידו את זה מהר חמש פעמים רצוף

הריאליטי של העתיד יגלוש מעבר לגדות המסך הקטן ויפלוש לכל בית ספר, לכל משפחה, לכל הכרות בין העתידים להיות חברים

ובו יתבצע מופע כישרונות / ראיון הכרות / מתן ציונים והערכה לכל משתתף בהתאם לכמות הלב והספונטאניות של הביצוע שלו

amatures יהפוך לסגנון הפורנוגרפי המועדף

והטלויזיה או מה שיחליף אותה ישדרו רק אנטי ריאליטי בצורה של צוות ליהוק של שחקן וחמישה במאים

לא משנה כמה אני מתעב, שונא, סולד, מקלל, מוקיע, מגנה את תרבות הערסים לסוגיה ולשונותיה השואבות מן הסלנג

אני לא יכול להתכחש ליכולת הכמעט קסומה שלהם לייצר: צחוקים, כיף, התרוממות רוח, כוח והרתעה סגנון מאפיה, תחושת כבוד בהשתייכות לקבוצה, והרגשת חיוניות כללית (אם כי המונית ומגעילה if you ask me) 

דרך שלמה