כֵּנוּת

"באוניברסיטה פגשתי אישה עצובה כמוני, אם לא עצובה יותר.

 חיינו יחד במשך שש שנים, לפני שפגשתי את סוזן. עתה זה

 נראה לי זמן רב. אבל אז חשבתי שיהיה זמן לכל דבר. ישנו

 באותה מיטה כל לילה, בישלנו ואכלנו יחד. חברינו ראו בנו

 ישות אחת, אף שלפעמים היו לנו מאהבים אחרים. פעם

 בחודש בערך היינו עושים סקס. זה היה בסוף שנות

 השבעים, ומערכות יחסים היו נינוחות ונונשלנטיות,

 כאילו הוסכם שכלא הסדירות גורם נזק נפשי.

 אני חושב שהאמנתי שאם אין ילדים,

 המונוגמיה אינה הכרחית.                                               "

~

ציטוט מקרי מספר שאני קורא.

עובד 10 שנים

עובד בשביל פת לחם

עובד על עצמך

ומה נשאר בעצם?

עובד על הפחדים

עובד כדי להוכיח

עובד על אנשים

עובד, רק להצליח

כי אי אפשר אחרת

עובד במקום לישון

כי אין לי עוד מסגרת

עובד סביב השעון

עובד ביום, בלילה

עובד על עצמך

ומה נשאר בעצם?

אולי המשפחה

ורק לצאת החוצה

לנשום אויר נקי

גם במשמרת לילה

אל תעזבי אותי

עוד שאיפה אחת 

אויר נכנס לפה

ואם לא אומנות

אז לפחות קפה

בעבודה קניתי

כבוד ואהבה

עם עבודה ניסיתי

לכבוש גם את ליבה

על עבודה ביזבזתי

חצי חיים

עכשיו זה די אבוד

איך אז הרגיש נעים

אומנות לנפש יתומה

חשוכת אל

בינה לבין עצמה 

כי במבט לאחור

לא מוצא אשמים

במבט לאחור

רק לילות לבנים

החיים זה פסיפס

עבודת נמלים

אומן רעב ללחם

עבד לחלומות

עובד גם בשבת

וגם עושה לילות

 מוקדש לאמן לב סירקין.

הצלחתי להפתיע את עצמי לטובה היום.

הבנתי שהחלומות שלי רחוקים מלהיות מתים.

*אנחת רווחה*

בטח שנת חורף :)

 ביום הכי מעונן בקיץ מצאתי תקווה לימים בהירים יותר ולמרות שאני אוהב חורף הקיץ מעולם לא נראה טוב יותר.