tempted.

הייתי כל כך קרובה לזה..לא ראיתי כלום בעיניים מרוב הדמעות.

מסך שחור שכיסה הכל, והכל נבלע בתוכו.

לא יודעת איך לא המשכתי, איך לא לחצתי יותר חזק ולא הוספתי עוד צלקות לעתיד (או הלא-עתיד).

הניקוטין מילאה את הריאות שלי עד שלא יכלתי לנשום יותר, בדיוק כמו שהכעס ועלבון חנקו אותי.

האם אני אפרוש כנפיים בקרוב?

אני מאוד מקווה עד כמה שזה לא קשה.

הכי קשה זה להיפרד מהקטנים שלי, מהחיוך חסר שיניים של הילדה שלי, ומצחוק תמים כל כך של הילד שלי.

כואב עד לאובדן כל החושים..

אפילו לה אני יתגעגע, לרגעים הטובים. אני אוהבת אותה.

וזה כואב לראות אותה בוכה.

אבל גם אני הזלתי מספיק דמעות.

ההוכחה היא על הידיים שלי, ואני כן רוצה את האור שבקצה המנהרה.

כאן אני נפרדת.