So happy withOUT you

יש אנשים עניים בעולם.

גם בארץ.

אנשים שלא סוגרים את החודש,

אנשים שישנים על הספסל ברחוב,

אנשים שהפרנסה היחידה שלהם היא לשבת באמצע תל אביב ולהתחנן לכסף מהעוברים שם.

אנשים שבשבילם לקנות קינוח לארוחת הערב זה בקשה מוגזמת.

אנשים שיימכרו את הגוף שלהם בשביל פרוסת לחם.

אני לא מהאנשים האלה, ממש לא.

יש גם אנשים עשירים בעולם.

אנשים שבשבילם טיסה לחו"ל זה סתם עוד דבר.

אנשים שבשבילם לקנות בגד ולזרוק אותו אחרי חודשיים בגלל שהוא צמוד להם זה הדבר הכי רגיל שיש.

אנשים שגדלו במצב שבו מה שאתה רוצה אתה מקבל, כי יש לך כסף.

אנשים שהרבה מאיתנו היו רוצים להיות חלק מהם.

אני גם ממש לא מהאנשים האלה.

אי אפשר להגדיר אותי כבן אדם עני.

האמת שאני אפילו נחשבת לבנאדם דיי עשיר ביחס לעולם-

יש לי בית, משפחה, יש לי מקרר ואפילו יש בו אוכל, אפילו יש לי מחשב עם אינטרנט, ופלאפון.

יש לי כלב וחתול, אני לומדת בבית ספר טוב, אני נוסעת דיי הרבה למקומות בארץ.

אבל בכל זאת, יש דברים שהייתי שמחה אם היו לי.

אני עדיין במצב שבו טיסה לחו"ל לשבוע, שעולה "רק" 2000 שקל, נחשבת לדבר מוגזם. דבר שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות.

אז נכון שטסתי השנה כבר את הטיסה הראשונה שלי.

אבל עדיין הייתי שמחה אם זה היה מהדברים שהייתי יכולה להרגיש לרגע כמו ה"עשירים" ולהגיד "טוב נו רק 2000 שקל".

אבל אני לא יכולה.

ובגלל זה, עם כמה ששמחתי כששמעתי שאני בפנים, ועם כמה שהתרגשתי מהקטע שאני טסה למקום שהוא כמו הגשמת חלום בשבילי, אני צריכה לוותר על זה.

אז לא נורא, יהיה לי חופש טוב גם בלי זה.

הדמעות כבר ירדו מספיק היום.

עכשיו הן מתחילות לרדת שוב.

אבל אין טעם לבכות, הרי יש לי, לא?

יש לי דברים שלהרבה אנשים אחרים אין.

אני הרי נחשבת לעשירה.

יש לי בית, משפחה, אוכל, חברים, להורים שלי יש אוטו....

אז למה בכלל אני בוכה?

הרי הסתדרתי עכשיו 17 שנה בלי שום טיסה.

כנראה זה סתם האכזבה.

אני יודעת שזה נשמע מתמרמר ולא מתחשב, ואולי אפילו מתנשא, וזה נכון, כי באמת יש כאלה שאין להם.

אבל לפעמים כן הייתי רוצה להרגיש שיש לי קצת יותר.

אפילו רק לשבוע האחד הזה.