RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
לפעמים אני מרגישה
שהחיים שלי הם כמו החורף שיש השנה
הרבה שמש, ופתאום באה סערה
עכשיו אנחנו בזמן סערה.
כל הסוף שבוע חשבתי שהמצב רוח שלי דומה למזג האוויר שבחוץ.
ולמרות שאני לא אוהבת חורף, הגשם מבורך בשנה שחונה כמו שעוברת על המדינה שלנו.
אמא שלי צודקת, היא אמרה לי שבכל עבודה אני אמצא את האנשים הקטנוניים האלה שינסו לפגוע בי, לפעמים הם מצליחים, כמו שנוכחתי להרגיש השבוע.
אני לא חושבת שיש סיבה לאותו מנהל לפטר אותי, והוא השתמש בזה יותר כאלמנט הפחדה (אני מקווה לפחות) אבל זה עדיין לא משנה את ההרגשה שלי, שמשכו לי את האדמה מתחת לרגליים ועכשיו אני פשוט מרחפת מעל תהום בלתי ידוע. במצב של משבר כלכלי כמו שעובר על העולם היום, זה הדבר האחרון שהייתי רוצה. זה לא משנה את זה שהבן אדם הראה לי את הפנים הממש מכוערות שלו, את זה שהוא משתמש בכוח שיש לו כדי לרדות באנשים. ומעציב אותי שנותנים לאדם כזה לגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחו.
והמצב רוח שלי באמת דומה למזג אוויר שבחוץ, רגע יורד גשם, רעמים ברקים, ופתאום שמש, אחר כך רוח, וחוזר חלילה.
אני לא אוהבת את החוסר יציבות הזו, ברגשות שלי, כבר שנים שלא הרגשתי ככה, שנים שלא הרגשתי. אני לא יודעת איך דווקא הוא הצליח לחדור כל כך בקלות את החומה שבניתי סביב עצמי. אולי זה בגלל שבאמת אני נהנית לעבוד שם (או לפחות ככה זה היה עד לא מזמן), אולי כי אכפת לי מהמקום, ולאחרונה גיליתי שממש לא חשוב להם שיהיה אכפת לי, הם רוצים רק את הפרטים היבשים, באתי, עשיתי סידרתי, הלכתי.
מאז ששינו לי את שעות העבודה זה נראה ככה, עבודה נטו.
ואני אף פעם לא יודעת מה באמת הם, כל ארבעת המנהלים שלי, חושבים עלי.
בעצם רק אחת מהן אני יודעת מה היא חושבת. פחות או יותר.
אבל היתר, זה תמיד נמצא בסימן שאלה.
אחד החסרונות בחברה משפחתית זה שהם דואגים שהאנשים בדרגות הגבוהות יהיו חלק מהמשפחה, או חברים טובים של המשפחה. זה מציב אותי במעמד הביניים, של סתם עוד עובדת, כי לא הגעתי מהמקום שאחרים הגיעו אליו. ואיך אני אמורה להגיד שאחד המנהלים היה אלי לא בסדר, כשאני לא חלק מהמשפחה, אני רק עובדת שם. וגם אם היה לא בסדר, למה שייקחו את הצד שלי?
הדבר הראשון שעלה לי בראש באותו יום צעקות היה ללכת הבייתה, אבל לא הלכתי.
גם ביום שלאחר מכן, לא התחשק לי לבוא לעבודה, אבל באתי.
וככה בכל יום באותו שבוע.
וגם מחר, אני אלך לעבודה.
אבל אני כבר לא הולכת בחשק, בציפייה לעשות משהו חדש.
אני הולכת בסוג של חרדה, שאותו אחד
יחטוף עלי עצבים שוב,
יצעק עלי שוב,
יעליב אותי שוב,
ישפיל אותי שוב.
אני מרגישה כמו אישה מוכה.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו
ואת זה שאני צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה
והבן אדם הזה, אני יכולה עכשיו לא לדבר איתו שבועות וחודשים עד שהוא יירצה שוב משהו
כי אין לי יותר מדיי ממשק איתו גם ככה
הוא לא מוגדר בתור מנהל ישיר שלי
הוא מנהל כח אדם בחברה ולכן חושב שהוא מנהל של כולם
(4 מנהלים על בן אדם אחד זה קצת יותר מדיי לא?)
אתמול המצב רוח שלי היה ברצפה
היום יותר טוב
ומחר, אני לא יודעת מה יהיה מחר...
| |
|  כינוי:
בת: 44 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
