RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
כל מיני דברים קטנים
יום העצמאות
עבר בשקט יחסי
בערב לא ממש יצאתי, לא התחשק לי (למרות שקיבלתי מספר הזמנות) פשוט לא היה לי כוח
לאחרונה (כבר כמה חודשים האמת) אני מותשת, אני מרגישה עייפות כזו שבחיים לא הרגשתי
אני ישנה כמו חתול פרסי (בערך 12 שעות ביום), וזה כבר הפסיק להצחיק גם אותי
להירדם אחרי הצהריים ובקושי להוציא את עצמי מהמיטה אחרי שעה, שעתיים וגם שלוש שעות
אז עשיתי בדיקות
מסתבר שאני אנמית (בעיה נפוצה אצל נשים)
גם אחותי הקטנה אנמית (היא אבל מתעלפת, אני לא)
ואי לכך התחלתי לקחת ברזל, ואני שוב מרגישה כמו בית מרקחת נייד (אבל קטן)
ביום העצמאות עצמו נסעתי להורים שלי
איזה כייף זה שיש תחבורה ציבורית ביום שהוא שבתון
היו שם זוג חברים של אבא שלי מהעבודה והילדים שלהם
אוכל טוב, קצת שמש (נשרפתי, כבר עבר)
והיה נחמד
יום אח"כ היה חופש
כמובן שישנתי כל היום כמעט
היום התחלתי לקחת ברזל, נקווה שישתפר קצת
על כמה דברים טלוויזיה שיצא לי לראות במקרה
ביום שישי ראיתי באולפן שישי, את הסרטון המקוצר של גוגל בייבי (של ציפי ברנד).
למי שלא ראה, אספר שהסרטון מספר למעשה על סוג של בית חרושת לתינוקות אם תרצו. מקום בהודו, שבו נמצאות נשים שמוכנות לשמש כאם פונדקאית, לזוגות, יחידים, לא ממש חשוב מי, העיקר הכסף שיסדר להן את החיים (כמעט כולן נשים נשואות שצריכות כסף).
הנשים האלה נושאות את העוברים המופרים, ומקבלות על זה 6500$.
מסתבר שבהודו זה מה שמסדר לאנשים את החיים.
אבל לא על זה רציתי לדבר, הסרטון עצמו לא מזעזע, ז"א לא רואים שם שום דבר מחריד (הסרט המלא יוקרן בדוקאביב - הפסטיבל הבינ"ל לקולנוע דוקומנטרי). מה שהשאיר אותי עם הפה פעור זה שבעצם כל אחד יכול לעשות את זה. למרות שאומרים לנשים את כל הסיכונים הכרוכים בהריון ובלידה, הן עושות את זה כאילו זה דבר של מה בכך (צריך כסף, הריון = עבודה), והן מטופלות לגמרי בהוסטל שבו הן נמצאות (המקום נראה נקי וסטרילי). אבל עצם הרעיון, שלהביא ילד הפך להיות כמו פס ייצור. כל מה שצריך זה להביא ביצית מופרית ווואלה יש ילד, ממש כמו ייצור מכוניות.
אני לא מקנאה בנשים שאינן יכולות ללדת, ואני בטוחה שאין כמו חווית ההריון והלידה עצמה.
ופה העניין זה מתפספס, גם כי בעיקר הפונדקאיות מהודו, הזוג לא בהכרח חייב לפגוש את הפונדקאית המיועדת. היא רק עושה את תפקידה. הריון ומוסרת את הילד. בלי להגיד מילה, בלי אף אחד שיבוא ויחבק על האובדן, בכל זאת ילד שגדל בתוכה 9 חודשים.
ונכון זוגות שלא יכולים להביא ילדים לעולם לא צריכים לשלם 120 אלף $$$ בשביל אותה תוצאה במדינות מערביות
אבל להפוך את כל עניין ההריון והלידה לפס ייצור, זה פשוט מאוד חורה לי
אני לא בטוחה שאני יכולה אפילו להסביר את זה
כי מצד אחד זה דבר טוב, זה נותן ללא מעט זוגות, שאין להם כל כך הרבה כסף לשלם לאם פונדקאית, סיכוי לילד ביולוגי משלהם (ואולי לא רק לאחד).
מצד שני, זה הופך את כל עניין ההריון למשהו שהוא סוג של "לא טיבעי"
נגיד גבר רוצה ילד, והילד שיוולד לעולם לא יידע מי האמא שלו
ופה גם עולה עוד שאלה לגבי דת, הרי היהדות נקבעת לפי האמא, ואם התורמת לא יהודיה, אז הילד גם לא
לנשים יותר קל להסביר תרומת זרע, ולהראות תמונות של הריון ותמונות מהבית חולים, אבל גבר מביא הבייתה ילד already made. לא יהיו לו תמונות של אולטראסאונד, לא את חווית ההריון והלידה, לא תמונות מהבית חולים, כלום.
נגיד אישה שעברה את גיל הפריון רוצה ילד, היא לא יכולה לתרום ביצית, אז מחפשים לה גם תורם זרע וגם תורמת ביצית. ככה שהילד בכלל לא ביולגית שלה.
ככה זה, ילד בהזמנה.
בערוץ HOT בידור ישראלי יש סדרה בת 12 פרקים שנקראת "סוף עונת התפוזים" שחוקרת את נבכי הרוק הישראלי מהקמת המדינה עד פחות או יותר ימינו אנו.
מה אני אגיד לכם, זה גרם לי להצטער שפיספסתי את שנות ה-80, נראה כאילו כל האקשן היה שם ואנחנו ילדי שנות ה-90 (הנוער יותר נכון) קיבלנו רק את הסוף של מה שהיה חגיגה גדולה.
היום הכל נשמע כמו סוף שבוע רגוע, הופעת אנפלאגד אחת גדולה, אין דיסטורשין, אין גיטרות מייללות (לא הרבה בכל אופן) הרוק הפך להיות סופט רוק, אפילו אצל הזמרים שהיו הכי רוקיסטיים אז.
אני לא יכולה אפילו להגיד במילים כמה הסדרה הזו נרחבת, וכמה נכון, הרוק הישראלי היום בקושי קיים
זה משהו שבהחלט אני יכולה להמליץ לראות
| |
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
