RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
לימודים?
מי מכם שקורא אותי שנים (שנים... גורם לי להרגיש זקנה) יודע שהתחלתי לכתוב פה בתקופה שלמדתי במכינה להנדסה באב"ג. המכינה הייתה כישלון עבורי מהמון סיבות. אבל אחת מהן נעוצה במי שהיה הבנזוג שלי באותה תקופה, שטליק הדביק לו אז את השם "התולעת", שהוא והבעיות שלו והדרישה הבלתי מפסקת שלו לתשומת לב גרמו לי להתרכז בו במקום במה שלמעשה באתי לעשות, הלימודים שלי.
היו גם עניינים אחרים, בגיל 22 יצאתי מהבית, כמעט בלי תמיכה של ההורים שלי. להסתגל לדבר כזה זה לא קל. כי עד אז, כשגרתי אצלם בבית, ההורים שלי דאגו לכל הדברים הכלכליים. ופתאום יש לי שכר דירה וחשמל וארנונה והוצאות שלא היו לי קודם ואני מודה היה לי לא קל להתמודד עם זה, אף אחד לא הכין אותי לזה.
הקשר שלי עם ההורים שלי באותה תקופה לא היה משהו, הוא אף פעם לא היה משהו, ואחת הסיבות שבחרתי ללמוד רחוק היה כדי להיות רחוק מהם (לא שזה משנה, גם לת"א הם לא בדיוק ששים להגיע, וזה רק 15 דקות נסיעה מהבית שלהם).
למעשה אני גדלתי לבד, ההורים שלי תמיד היו עסוקים בדברים שלהם, אבא שלי בעבודה שלא אהב, והתסכול היה יוצא ממנו על בני הבית והיה עדיף לא לדבר איתו בכלל. ואמא שלי שאם היא הייתה בבית, היא הייתה עסוקה בלרדוף אחרי אחי והלימודים שלו (יש לו ADHD והוא היה מופרע לא קטן) ככה שאני פשוט הייתי שם אבל לא שם. אני חושבת שמגיל 10 בערך עד גיל 22 בקושי החלפתי מילה עם ההורים שלי, לא היו לנו שיחות עומק. הפכתי להיות ילדה עצמאית שמגדלת את עצמה כי אמא ואבא לא היו שם בשבילה (וזה אחד הדברים שגורם לזה שהיום כשהם מתעניינים זה משגע אותי, כי התרגלתי לחוסר עניין שלהם בי).
אז כן, כלכלה לא למדתי, לא מלמדים בביה"ס ובחיים שלי עד אז העניין הזה נפל על הכתפיים של אמא ואבא.
מאז בעצם לא ממש למדתי.
הקורס CCNA שעשיתי לפני שנתיים התגלה כמשעמם רצח, וחודש אחרי שהתחיל הקורס וגיליתי את זה כבר היה מאוחר מדיי בשביל לקבל החזר כספי, אז נשארתי עד הסוף. גם לא ממש תרם לי מקצועית. נו טוב עושים טעויות בחיים שמשלמים עליהן בכסף, זו הייתה אחת מהן.
הכשלון שלי במכינה היה שלי.
זו אני שהתפזרתי ולא התרכזתי בדבר שלשמו באתי. האשמה נטו עלי.
זה שהיו גורמים מסיחים מסביב זה עניין אחר.
אחרי שנגמרה המכינה קיבלתי החלטה לא להחליט שום דבר בתקופה הקרובה (רק שאותה תקופה נמשכה בערך שלוש שנים) ולא לעשות שינויים דרסטיים בחיים.
הכשלון הזה גרם לי להבין שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה ללמוד. המכינה הייתה מאוד קשה ומאוד אינטנסיבית, במיוחד בתחום המתמטי. ואני אוהבת מתמטיקה. אבל לא הייתה שום קורולציה בין החומר שלמדנו לחומר שהיינו אמורים ללמוד לבגרות במתמטיקה (למדנו חומר אקדמאי של שנה ראשונה ושנייה, במקום את החומר לבגרות). רוב מי שעשה את המכינה לא המשיך ללימודים שהוא התכוון בתחומי ההנדסה והמדעים המדוייקים. ככה שאני לא הייתי לבד בעניין הזה.
לפני שנה ומשהו, שיצא לי לפגוש את ה-X שלי (המיתולוגי הנשוי) והוא היה בהלם מזה שלא המשכתי ללמוד.
אז זה היה מאוד ברור הכיוון שלי, ואחרי שהסתיימה המכינה היה לי מעל לראש סימן שאלה גדול.
מכיוון מסודר ודרך ברורה בחיים הכל התבלגן.
אבל למעשה הפגישה איתו וגם השיחות איתו, דיי החזירו לי את החשק ללמוד
העבודה שלי שהיא מאוד גמישה, הייתה סוג של אור ירוק לזה שבעצם יש לי זמן וכדאי שאני אעשה איתו משהו מועיל.
המשבר הכלכלי שדפק בדלת גם הוא נתן את האור הירוק, כי אחרי הכל אי אפשר להתקדם בתקופה כזו.
ומה שבעצם עיכב אותי היה שבעבודה שלי החליטו להוריד לי את המשכורת (ואת שעות העבודה בהתאמה)
ירידה של 1500 ש"ח בנטו, גרמה לזה שמהמשכורת שלי אפשר רק לחיות לא לחסוך (ותאמינו לי שחשבון הבנק שלי מאוד סובל מזה).
קשה לי להתלונן על העבודה שלי למרות שרוב הזמן דיי משעמם לי שם. התרגלתי לעבוד עם אנשים במקצוע שלי והיום אני לבד. אבל כרגע אין משהו אחר, אז אני שם (בתקווה שיחזירו אותי למתכונת העבודה הקודמת).
אנשים שאלו אותי למה אני לא הולכת ללמוד באוניברסיטה או מכללה רגילה (יש לחלק מהמקצועות גם מסלול גמיש). האמת שהתשובה היא פשוטה, לימודים במסגרת רגילה, לא מתאימים לי, מכמה סיבות:
הראשונה היא שזה יצריך אותי לשפר בגרויות/פסיכומטרי וממש אני לא רואה שום טעם להתחיל בזה בגילי.
השניה היא כל העניין של הנסיעות ממקום למקום. חצי שעה (במקרה הטוב) או שעה (במקרה הסטנרטי) או יותר מזה (במקרה הרע) מהעבודה שלי למקום הלימודים. וזה עוד אחרי העבודה. המוח שלי לא קולט. הנסיעות מתישות אותי (גם ברגיל) והן מבזבזות לי את הזמן. לשבת בהרצאה אחרי עבודה + שעה נסיעה זה אומר שאני קולטת בדיוק שומדבר.
והשלישית אני לא מחפשת קטע חברתי, אני לא רוצה ללמוד יחד, אני לא מחפשת להכיר אנשים חדשים באופן אינטנסיבי. לא מעניין אותי הההוואי הסטודיאנטלי. אני רוצה לחזור הבייתה מהעבודה לנוח שעה שעתיים ולשבת ללמוד. ולא להיות במרדף אחרי עצמי לא לראות אנשים (בעבודה שלי אני עובדת עם אנשים ולכולם יש תמיד דרישות ותלונות, נדיר שאני שומעת משהו טוב מהם, ואחרי העבודה אני צריכה את השקט שלי לבד)
אני רוצה ללמוד ולהרגיש שיש לי חיים ויש לי עוד דברים שאני יכולה לעשות במסגרת הזמן הפנוי שלי ולא רק עבודה-לימודים-שינה
האוניברסיטה הפתוחה נותנת לי את כל הדברים שאני רוצה
ללמוד בקצב שלי, ללמוד לבד, לא צריך לנסוע לשם, לא צריך לשפר בגרויות.
אמנם זה יחסית יותר יקר מתואר רגיל, אני עדיין תוהה על קנקנו של זה, כי התשלום הוא פר קורס (כמעט 2000 ש"ח לקורס), כאשר שנה אקדמאית עולה 9000 ש"ח נכון להיום (אבל כוללת רק שני סימסטרים, על סימסטר קיץ משלמים בנפרד). מצד שני בפתוחה נותנים את כל התמיכה האפשרית שניתן לתת דרך האינטרנט והטלפון, מקבלים את כל החומר ללימודים, נדיר שצריך לקנות עוד משהו בנוסף. שבמסגרת רגילה צריך לקנות הכל.
אבל זו הדרך שנראית לי הכי מתאימה לי כרגע
מה גם שתמיד אפשר לעבור למסגרת לימודים רגילה.
כשסיפרתי להורים שלי לכל אחד מהם היו תגובות שונות
אמא שלי היא בן אדם מאוד שלילי, ישר שללה את כל העניין
היא גם אמרה לי תעשי קורס אחד ותראי. אבל מה זה הטימטום הזה? כל קורס שונה לגמרי מהקורס שיבוא אחריו. קורס אחד הוא לא כל התואר. סביר להניח שאני לא בהכרח אוהב את כולם או אהיה טובה בכולם. אבל קורס אחד זה לא כל התואר.
זה מעצבן אותי שאמא שלי ישר שוללת כל דבר. היא אף פעם לא תמכה בי. ותמיד ראתה שחורות. גם לא בדברים שקשורים ללימודים, בחיים בעבודה בהכל. תמיד שלילית. נדיר שאני שומעת ממנה משהו חיובי על דברים שאני עושה או על עצמי.
ואבא שלי, אבא שלי ישר התנדב לעזור ואמר שיעזור לי לשלם חצי מהשכר לימוד.
ומה בעצם אני בחרתי ללמוד
האמת, המקום עבודה הנוכחי שלי גרם לי לא לאהוב את המקצוע שלי
וזה קצת מעבר לזה, בתחום שלי יש שליטה גברית, ככל שאני הולכת ומתקדמת בתפקיד, אני נלחמת על תפקידים מול גברים, ולרוב יעדיפו גבר על פני. וזה לא משנה כמה אני טובה או לא טובה במקצוע שלי.
בנוסף יש את העניין של החוסר יציבות המקצועית, כל כמה שנים להחליף עבודה, שחיקה מאוד גבוהה מהתפקיד. עבודה שתמיד צריך לעבוד מול אנשים, תמיד יהיה הממשך הזה בין הנותן שירות למקבל שירות, גם ככל שהתפקיד עולה. והאמת מיציתי.
אני אוהבת את המקצוע שלי, בעיקר בגלל שאני טובה במה שאני עושה, אני לומדת לבד ולומדת מהר.
אבל נמאס לי להרגיש באוויר, נמאס לי להיות מיעוט בעולם גברי. ובגלל זה אני בוחרת לעשות שינוי
אמנם לא שינוי של 180 מעלות
חברים שסיפרתי להם מה אני הולכת ללמוד היו בהלם. התגובות שלהם היו:
למה שלא תלמדי מדעי המחשב או הנדסת תוכנה? כל כך מתאים לך, את גם ככה עוסקת בכל מה שיש מסביב רק לא בזה באופן ספציפי
וזה נכון, אני נוגעת בהכל מלבד תכנות, התחום היחידי שאף פעם לא למדתי
אבל ללכת למקצוע הזה זה סוג של ללכת אחורה בשבילי, זה בעצם להתחיל מקצוע חדש מאפס (הניסיון שלי ממקודם לא רלוונטי לתחום הזה)
וגם התואר, הוא איך לומר לא קל, מאוד חדגוני, מאוד ספציפי לתחום הרבה מתמטיקה, הרבה תכנות, ואני בכלל לא יודעת אם אני אוהבת תכנות.
ואני רוצה תואר שימשוך אותי למעלה מהמקום שאני נמצאת בו היום, תפקיד ניהולי + hands on לא להתחיל מקצוע חדש לגמרי
אני חושבת על כיוון של הנדסת תעשייה וניהול
מקצוע שימשיך את התחום הניהולי שאני נמצאת בו היום וייתן לי להתקדם
ומצד שני לא יגרום לי לעזוב לגמרי את התחום שאני נמצאת בו
זה גם תואר שמתפרש על מספר תחומים שונים
יש בו גם מתמטיקה שאני מאוד אוהבת
גם נגיעה בתחומים ניהוליים
גם נגיעה בתחום המחשבים
זה בעצם נוגע בכל דבר קצת
ורק ההתמחות בסוף התואר הופכת להיות משהו יותר ספציפי
וזה נראה לי מתאים יותר, לי שאני אוכל לגוון את הלימודים שלי.
זה בעיקר חשוב לי כדי שאני אוכל להמשיך בלי להתייאש ללמוד כל הזמן תחום מאוד ספציפי.
מצד שני מאוד מושך אותי ללמוד גם הנדסת תוכנה ו/או מדעי המחשב ו/או מדעי המחשב ומתמטיקה (אוהבת מתמטיקה)
אני אוהבת להרגיש את המוח שלי עובד.
אז אתמול היה מפגש מידע כללי מאוד האמת
הסבירו איך זה הולך, יתרונות, חסרונות
וקבעתי תור לייעוץ בתחום ליום רביעי הקרוב
ואז נראה, צריך להירשם
על פניו זה הכיוון הכללי
לפחות לא לפספס את הסימסטר הזה
אחרת אני אשתגע משיעמום מעצמי
| |
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
