לא שאני צריכה חופש של ממש, בכל זאת אני לא עובדת

אבל הרגיעה הזו, שהייתה מתבקשת, כי ברגיל אני מרגישה שכל העולם טס קדימה ואני עומדת במקום

שלושת השבועות שגרתי אצל ההורים שלי באותו בית, הפכו אותי לפקעת עצבים, אני לא זוכרת מתישהו בחיים שלי שהרגשתי ככה.

ההורים שלי הם מהאנשים הכי לא מפרגנים שאני מכירה, והחודש האחרון מאז שעברתי לפה היה הזמן הכי מבוזבז שהעברתי בחיים שלי. אני לא רגילה לחוסר עשייה, ואצל ההורים שלי, לא רק שאני לא מרגישה בבית ולא נוח לי ברמות שאתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם, אבל טוב, עזבתי את הבית בגיל 22, כדי לא לחזור, ואמא שלי כמה חודשים אחר כך זרקה או תרמה את כל מה שהיה שלי ונשאר בבית.

מאז תמיד הייתי אורחת.

עכשיו שאני ביחידת דיור, אני יכולה לברוח לפה כשאין לי כוח להתמודד איתם

אני עושה את זה בעיקר בכל מה שקשור לאבא שלי.

הבן אדם פשוט לא רואה שום דבר חיובי, הוא לא מסוגל להגיד משהו טוב לאף אחד

זה עושה לי רע להיות ליד בן אדם כזה

אני לא צריכה שירדו עלי ו/או יבקרו אותי, אני עושה את זה מספיק לעצמי

אני יכולה להגיד לכם שמרוב שרע לי ירדתי במשקל

משהו כמו 15 קילו להערכתי (מידה במכנסיים)

אני נכנסת לבגדים שלא לבשתי שנתיים

וזה לא שלא אכלתי, פשוט הגוף הגיב לזה לא טוב

לא ישנתי במיטה שלי

כל יום ישנתי במיטה אחרת

היו ימים שלא היה לי איפה לישון ונשארתי ערה כל הלילה חיכיתי לאדם הראשון שיקום כדי לתפוס את המיטה שלו כדי לישון כמה שעות

זה היה נוראי

גם כל המזרנים בבית של ההורים שלי, הם עם קפיצים/רצועות, ואני לא יכולה לישון על דבר כזה, זה גומר לי את הגב, אני ישנה על מזרן פוטון כבר שנים וזה המזרן היחידי שאני ישנה עליו טוב.

אני יודעת את זה כי מאז שחזרתי לישון במיטה שלי, אני ישנה פתאום 8-10 שעות ברצף, כאילו מי ישמע מה עשיתי

המיטה של אחותי הייתה הכי נוחה

למיטה של אבא שלי יש ריח מוזר (הוא מעשן)

ובמיטה של אחי תמיד הרגיש לי כאילו אני נכנסת לארגז חול (אין לי מושג למה)

תוסיפו לשינה גרועה את כל הביקורות/הערות מההורים שלי (בעיקר)

ושלושה שבועות שבכל שבוע אמרו לי, טוב בשבוע הבא יהיה מוכן

וחיכינו וחיכינו וחיכינו

וזה היה מורט עצבים

זה היה רע, ברמות שאני לא יכולה לתאר לעצמכם

סיוט עבורי

גם עכשיו יש כל מיני דברים בבית שצריך לתקן

אבל לפחות יש לי את הפינה שלי

למרות שהבית עוד לא מסודר, ולמרות שיש כמה ארגזים ושקיות שעוד לא פרקתי

והחשמל עוד לא סודר

אני החלטתי לנקוט בשיטת ההתחמקות מאבא שלי

ככה זה הכי טוב

שני ההורים שלי לא בדיוק הטיפוסים הכי חיוביים בעולם

במיוחד בכל נוגע אלי

אבל אבא שלי, זה חתיכת דבר מעצבן

הוא כל הזמן מקטר, וזה נורא משפיע על הסביבה או לפחות על מי ששומע אותו

אז אני מעדיפה לא להיות לידו ולא לשמוע

קיבלתי לפני שבוע את החומר ללימודים

הסימסטר יתחיל ב17 באוקטובר

והודיעו לנו שכל הלימוד יהיה דרך הרצאות באתר של האוניברסיטה

מה שכן, שכחתי מה השם משתמש שלי

זה בטוח איפשהו בארגזים הארוזים, אבל אני ממש לא יודעת איפה וייקח לי חצי יום לסדר את זה, ואין לי איפה לשים את הדברים.

בדירה הקודמת כמה שהיא הייתה קטנה, וכמה שכבר בסוף ממש לא התחשק לי להישאר שם, היו לי המון מדפים ומקומות לשים את הדברים שלי, שפה, חוץ מארונות מטבח, וארון בגדים בחדר שינה, וארון קטנטן במקלחת (שבקושי יש שם מקום לשמפו ולמרכך) אין שום דבר. ומה לעשות, אני עוברת לפה עם חיים שלמים, אני צריכה מדפים, בעיקר, קופסאות לדברים שהיו במגירות שהיום אין לי. מקומות אכסון. שיהיה גם אסתטי.

הכל צריך לקנות, הכל עולה כסף.

אז אבא שלי מתעצבן מזה שאני לא מסדרת את הבית (מה שנשאר לסדר), אבל באמת שאין לי מה לעשות, אין לי איפה לשים את הדברים, ואני לא מתכוונת לערום ערימות, או להכניס אותם למקומות זמניים, כי אני יודעת שאחר כך לא יהיה לי כוח להעביר אותם למקום קבוע, אני מכירה את עצמי.

ההורים שלי דחפו אותי להיכנס לפה כשעדיין לא הכל עובד כמו שצריך

הדלת של המקלחת מרעישה, הסיפון בכיור של המקלחת דולף (והקבלן כבר שבועיים דוחה אותנו ולא בא לסדר את זה), המים החמים והקרים בברזים הפוכים, אבל כבר הספקתי להתרגל לזה. ויש עוד כל מיני דברים קטנים.

החשמל זו הבעיה הכי גדולה, אני באמת מקווה שזה ייפתר מהר.

ההורים שלי חושבים שאני לא מחפשת עבודה מספיק חזק

כשלמעשה אין לי מה לעשות למעט לשלוח קורות חיים, ולהתעניין בחברות השמה שאני רשומה בהן מה קורה

השוק דיי מת בשנה האחרונה, ביולי אוגוסט בדר"כ שקט, ובתקופת החגים בכלל מוות קליני

אני צריכה להוציא רישיון

זה בלתי אפשרי לגור פה ולהיות עצמאיים בלי

להורים שלי יש שני רכבים, אחד מהם גם של אחי

ואחי מתעתד לעזוב את הבית בקרוב, הוא רוצה לגור בת"א עם שותפים, אז הרכב יישאר פה כי יש לו הסעות מהעבודה שלו.

לגור פה בלי רכב, זה כמו להיות בלי רגליים

תחבורה ציבורית אין פה ממש (3 פעמים ביום זה לא נחשב) ולכל מקום צריך לנסוע

יש גם המון מקומות עבודה שדורשים רישיון נהיגה כחלק מהקריטריונים

והאמת, כשאני אומרת שאין לי רישיון, מסתכלים עלי מוזר

כאילו זה must לכל בן אדם במדינה שיהיה רישיון

כשגרתי בת"א ממש לא הרגשתי צורך באחד כזה

העניין של הלימודים מטריד אותי קצת

זה מקצוע שלא נגעתי בו אף פעם

אמנם זה נמצא תחת הגג הגדול שנקרא מחשבים

זה כמו למשל, אם ניקח מושגים מעולם החקלאות, רפתן הוא חקלאי וגם לולן, וגם עובד אדמה, וגם פרדסן, אבל לכל אחד מהם עבודה שונה לגמרי מזה של האחר.

אבל זה משהו שבחיים לא עשיתי וכולם מסביב אומרים לי כמה שמדעי המחשב זה מקצוע קשה, אחד מהכי קשים באקדמיה, ואני מתחילה לחשוש אולי לקחתי משהו שגדול עלי?

אני חושבת על זה בעיקר, כי אני רואה מלא אנשים שבחרו בדרך הקלה, למדו משהו הומני שעם כל הכבוד מצריך הרבה פחות מאמץ, והנה הם עובדים והכל בסדר.הם כבר עם תואר שני וקריירה ואני זו שלא עובדת

הקטע הזה של חוסר עבודה מתסכל

אני לא אעבוד בעבודה שתכניס לי אותו הדבר כמו הדמי אבטלה

מעצבן אותי שאמא שלי שלפני חודש ירדה עלי שאני לא אעיז לעשות בייביסיטר וכד' עכשיו אומרת לי ללכת לעשות כאילו לפני חודש היא לא ירדה עלי שאני לא אעיז לעשות וכו'.

אני מרגישה כאילו כל העולם טס קדימה ורק אני נשארת במקום

אני לא אוהבת להישאר במקום, או להישאר מאחור.

גם יצא לי בחודש האחרון להגיע כמה פעמים לתל אביב

וזה הרגיש לי כמו להגיע הבייתה, רק שהבית כבר לא שם

אני לא מרגישה בבית שלי, בבית בכלל

אני לא רגילה למקום הזה, לאנשים פה, לצורת חיים הזו

אני מתחילה מאפס

וכל דבר שאני אחליט ואעשה ישפיע על המשך החיים שלי

זה לא שאין לי מקצוע, רק שהגעתי למסקנה שבמקצוע הספציפי שלי אין לי סיבה להישאר

אני צריכה משהו יותר מכניס יותר יציב, ובשביל זה צריך ללמוד, וכדי לממן את הלימודים צריך לעבוד

זה מעגל קסמים כזה

בחוץ, קשה גם לעבוד גם ללמוד גם לשלם שכר דירה בשמיים

יש מעט מאוד ערים בישראל שעבור שכר דירה מקבלים גם תמורה הולמת (זה בערך מבאר שבע דרומה ומחיפה צפונה)

קשה לי, קשה לי עם המצב החדש הזה

יש לי הרבה על הראש והרבה החלטות שאני צריכה לענות לעצמי עליהן ומיליון שאלות שרצות לי בראש

וכל הדברים האלה, המעבר דירה, קניות לדירה, לימודים, חיפוש עבודה, הכל נפל פה בבת אחת

ולמרות שיש לי כביכול את כל הזמן שבעולם, אני מרגישה שאין לי זמן לנשום

מאיפה להתחיל? למה לתת תשומת לב קודם? מה חשוב לי? (לימודים במקום הראשון!)

בעצם, למרות שהמשפחה שלי פה קרוב, ההתמודדות שלי היא לבד

כל ההערות/הצעות/ביקורות שלהם, רק מבלבלות אותי יותר

לפני חודש+ ידעתי בדיוק מה אני רוצה

עכשיו אני לא יודעת מה אני רוצה

הם ערערו את כל השלוות נפש שלי, את כל הבטחון שלי, את כל מה שהכרתי וידעתי על עצמי

הרגשתי כאילו לפינאלה של השנה הגרועה שעברתי

שלדעתי הייתה השנה הגרועה ביותר שהייתה לי בחיים

המעבר דירה הזה, ושלושת השבועות הנוראיים אצל ההורים שלי

הרגישו לי כאילו אני ג'וק שמעכו אותו לרצפה