אם יש דבר שאני לא אוהבת זה אלימות

יש כל מיני סוגים של אלימות, הם מתבטאים בעיקר באלימות פיזית ואלימות מילולית

הסוג השני של האלימות הוא סוג שכולנו חוטאים בו לפעמים, לפעמים בלי להתכוון

התעצבנו, הרמנו את הקול, צעקנו אפילו

אבל שזה קורה בצורה שנועדה להשפיל את הצד השני, להקטין אותו - זה סופר אלימות מבחינתי

וזה קורה בבית שלי בין שני ההורים שלי

אני אף פעם לא התחברתי לאבא שלי

הגישה שלו אלינו, הילדים שלו, תמיד הייתה סוג של איומים וצעקות (ולפעמים גם מכות)

היום אנחנו כבר גדולים מספיק ולרוב מתעלמים ממנו

אבל אנחנו לא סובלים את חברתו

אבא שלי הוא מסוג האנשים שכל מי שעובד איתו או מכיר אותו אוהב

אבל אנחנו המשפחה שלו, לא ממש סובלת אותו

כבר שנים זה ככה

הרי אני בתור נערה הייתי רבה עם אבא שלי שלגור תחת אותה קורת גג היה דבר בעייתי

היינו מסוגלים להרוג אחד את השניה

אין ספק שלבן אדם יש בעיות בתקשורת - כי ככה הוא מתקשר איתנו

במיוחד כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או שהוא רוצה להשיג משהו ואנחנו לא בדיוק באותו ראש איתו

מי שתמיד ניהל את הבית הייתה אמא שלי

היא הייתה אחראית על הכספים

היא הייתה אחראית על החינוך שלנו

היא הייתה מבשלת ומנקה

ואבא שלי, אם הייתם שואלים אותי בתור ילדה מה אבא שלי עושה התשובה: או עובד או ישן או מעשן או עצבני עלינו

לכן אנחנו כל כך שמחים שהוא לא בבית

הוא תמיד מתנחמד לכולם

כל מי שיכול ברגע לקום וללכת כי המערכת יחסים איתו לא נראית לו

אבל איתנו עם המשפחה, הוא מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו

גם אם זה כולל אלימות מילולית

לשמוע את סימפוניית הצעקות בין ההורים שלי

זו שאבא שלי התחיל

הוא אגב תמיד מתחיל אותה

כי הוא מודיע לאמא שלי פתאום שהוא רוצה משהו שהיא לא רוצה כרגע לעשות

ואז מתחילה סאגת צעקות ואיומים בגירושין וכו'.

אמא שלי אמרה לי שאבא שלי הוא מסוג האנשים כלב נובח לא נושך

וזה באמת נכון, זה נדיר שהוא עושה משהו לבד.

הדברים היחידים שהוא עושה לבד זה לקנות לעצמו סיגריות ולהזמין לעצמו חופש בארץ  או בחו"ל

עד לפני כמה שנים אבא שלי עבד בחקלאות במושב

הוא לא היה בבית, אם הוא לא היה עובד הוא תמיד היה בורח מהבית

הוא לא היה ידידותי לסביבה בלשון המעטה

אחי לימד אותי את השיטה של להגיד כן כן, בסדר בסדר רק כדי שישתוק

ולא לריב איתו או להתווכח איתו (אני מאוד אוהבת להתווכח, לשם הדיון שבכך).

ואחת החששות שהיו לי שחזרתי למושב הייתה אבא שלי

אנחנו ממש לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג יחד

והאמת, אני לא מבינה איך אמא שלי מסוגלת (אם כי כבר שנים הם לא ישנים באותו החדר)

ההורים שלי נשואים עוד מעט 35 שנה

ב10-15 שנים האחרונות שניהם התרחקו אחד מהשני

אבא שלי כי הוא היה עסוק בלעבוד

היה לו רע בעבודה ככה שלהיות לידו לא בדיוק היה תענוג צרוף (גם היום זה רחוק מלהיות נחמד)

אמא שלי בנתה לה חיים משלה ופתאום לקראת גיל 60 שעכשיו לאבא שלי יש קצת יותר זמן פנוי ועבודה שלא מבאסת אותו, רוצה לצאת לבלות. והאמת, גם אמא שלי חושבת ככה, אבל אין מה לדבר איתו.

אם אבא שלי מדבר על משהו, יש נושאים מאוד ספציפיים בהם הוא עוסק:

כסף, בעיקר זה שאין לו ויש לאחרים. ושמגיע לו שיהיה לו.

משקל ודיאטה, באובססיה שאם הייתם גרים איתו באותו בית היה בא לכם להקיא.

שתבינו שהבן אדם מעשן 2 קופסאות סיגריות ביום, אבל מעיר לי כל הזמן על זה שיש לי משקל עודף ואיזה מחלות זה עושה אבל מתעלם באופן מופגן מהמחלות שקשורות בצורה ישירה לעישון.

והעבודה שלו (הוא מטפל סיעודי בבית חולים פרטי), על החולים שם, המחלות שלהם ודברים כאלה (שזה תסלחו לי לא נראה לי מעניין אף אחד).

אני חושבת שעישון זה דוחה

ויסלחו לי קוראי המעשנים

אבא שלי מעשן ברכב שלו, והכל מסריח מסיגריות (זה דבר שהוא אימץ בשנה האחרונה לעשן ברכב).

זה ממכר, וזה גם עושה מחלות מסויימות ומעודד מחלות אחרות.

בן אדם שמעשן כל כך הרבה כמו אבא שלי, אפילו לא נעים לשבת לידו כי הוא מסריח באופן תמידי

אני לא מתפלאת שאמא שלי מתרחקת ממנו (אמא שלי לא מעשנת היא הפסיקה לפני יותר מעשור) ושאין ביניהם שום דבר. עבור בן אדם לא מעשן לנשק בן אדם מעשן זה כמו ללקק מאפרה.

הם אפילו לא ישנים באותו חדר, כי כשאבא שלי ישן הוא נוחר וזה נשמע כאילו משאית סמי טריילר עוברת לך ליד האוזן

ועם כל הכבוד אמא שלי רוצה לישון את המעט שעות שינה שלה בלילה ברצף ובשקט בלי הפרעות.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל זוג שבמשך עשור בקושי יצאו ועשו דברים יחד

ופתאום אחד הצדדים רוצה, דורש, צועק שהוא רוצה לצאת כל שבוע

אם הצד השני לא רוצה, אז מה עושים?

אתם יודעים מה, אמא שלי לא אמרה שהיא לא רוצה לצאת

היא ביקשה שהוא יודיע לה מראש מה הוא רוצה (מה לעשות אמא שלי לא אישה ספונטנית, רובינו לא כאלה אחרי גיל מסויים).

מה לעשות, יש לה חיים משלה, תוכניות משלה, רצונות משלה, והיא לא מתכוונת לקפוץ לדום בגלל שהוא רוצה לשבת בבית קפה

ואמא שלי היא אחד האנשים שהכי מתנגדים לשבת בבית קפה (סתם בזבוז של כסף) בדיוק באותה מידה שהיא מתנגדת לקניית ספרים (בשביל מה יש ספריה?).

ובכלל, היא לא מוכנה לצאת איתו לאנשהו לבד, כי אין לה מה לעשות יחד איתו, הוא משגע אותה

האמת הוא משגע את כולם

האיומים האלה שלו

שימכור את הבית (מי ישמע זה יפריע למישהו)

או שיתגרש (מי ישמע, אז עוד זוג יכנס לסטטיסטיקה)

המילים שהוא אמר לאמא שלי

בחיי, אני נפגעתי בשבילה, אני לא מבינה איך היא סובלת אותו ולמה באמת היא לא מתגרשת

בעיקר בגלל שהוא מביא משכורת גדולה יותר הבייתה.

הסיכוי שהוא יעשה את זה בעצמו דיי קטן, הכי בגלל שהוא פוחד להישאר לבד, אבא שלי יתום, שני הוריו נפטרו, וחוץ מאחותו ומאתנו אין לו אף משפחה קרובה.

אני לא רואה את עצמי או אחותי רצות להיפגש איתו בהתחשב בעבר שלנו איתו.

אז אולי לאבא שלי יהיה כסף, אבל לא ממש תהיה לו משפחה

שזה משהו שיש היום, ארוחות ערב משותפות וזה.

אתה לא יודע מה זה לאכול כמו כלב לבד בבית ביום שישי עד שאתה לא חווה את זה על בשרך, ובגירושין, אחרי שאתה עובר את זה כבר מאוחר מדיי כדי לחזור אחורה.

אבא שלי לוקח דוגמא מזוג חברים של המשפחה. הם נשואים אולי 15-20 שנה, הכירו בתור אנשים מבוגרים (סביבות גיל 40+). לגבר זה סיבוב שני.יש להם שני ילדים גדולים מאומצים, שניהם עדיין גרים בבית.

והם יוצאים ומבלים, יש ביניהם עניינים משותפים, הם חיים ונהנים מהחיים יחד (אבל תסכימו איתי שזה לא דוגמא לזוג סטנדרטי שהתחתן בגיל 20+)

בין ההורים שלי, גם היה ככה, עד גיל מסויים ששניהם התרחקו, ואי אפשר לדרוש מבן אדם שרחוק ממך שיתקרב אם הוא לא רוצה, אם נוח לו במצב הנוכחי, אם הוא מרגיש שאין לו שיג ושיח איתך

אבל אבא שלי רואה רק את עצמו ומה שהוא רוצה עכשיו

והוא לא מוכן לראות אחרים או להתחשב באחרים כשהוא רוצה משהו ולא מקבל מה שהוא רוצה

הוא רוצה אידיליה שלא קיימת

הוא צועק, ומדבר לא יפה

זה מחליא אותי ההתנהגות הזו

זה מחליא אותי שזה נמצא בבית, במשפחה שלי