זה בערך הגודל של החדר שאני יושבת בו רוב היום בעבודה

מטר 60 על מטר 80

מצד שמאל דלת, מולה ארון תקשרות

מתחת לארון תקשרות בלאגן מסודר של קופסאות, כבלים

אין לי מקום לשים אותם או לסדר אותם

המנהלת פה לא סידרה לי אף פעם תנאי עבודה

כיסא מחשב ישן, שאחרי שעתיים של ישיבה מכריח אותי לקום ולהסתובב בחדרון הקטן כי אחרת כואב לי הגב

שולחן קטן ורעוע עליו עומד המסך מחשב

אחד החדרים הבודדים שבהם לא דאגו לנקודת תקשורת, לא ברור לי מאיזו סיבה

ולי אין כוח לרדוף אחרי מי שצריך לרדוף, ולעבור את כל הבירוקרטיה עד שיאושר העניין תקציבית

היות וזה אמור לעבור דרך המנהלת (מנהלת ביה"ס) וכשכל דבר שהיא ביקשה שהיה קשור לאישור תקציבי הגיע אליה, שם הוא גם נעצר ונתקע

קו טלפון

חלון גדול מצד ימין

ומחוץ לחלון אתר בניה

נסו לשבת ולעשות משהו עם רעש של אתר בניה באוזן

לפעמים אני חושבת שאני יוצאת מדעתי (מהרעש)

בימים שיורד גשם המצב גרוע יותר

יש נזילה מהתקרה האקוסטית, ונכנסים מים מבחוץ ממתחת לדלת

אף אחד לא מטפל, אף אחד לא מסדר (כבר פניתי למי שאמור לטפל בנושא).

כיסא משרדי נוסף נמצא פה לידי, עליו "יושב" התיק שלי

כיסא פלסטיק שבור שלפעמים אני שמה עליו כל מיני דברים

הרצפה מלוכלכת, אין מי שינקה, אין מטאטא או מגב

וכדי לנקות צריך לרדוף אחרי המנקות שיבואו לנקות בשבילי את החדר

לפעמים יש פה אנשים שמשתמשים במקום גם בתור מחסן, שמים פה כל מיני דברים שאחר כך אני מחפשת את בעליהם (כבר שבועיים שוכבים פה גלילים של נייר טואלט, אני יודעת מי שם אותם אבל הוא לא בא לקחת אותם אפילו שביקשתי ממנו).

בהפסקות ילדים שמסתובבים פה, בועטים ו/או דופקים בדלת סתם

לפעמים הם סתם מופתעים לראות שיש בן אדם שיושב בחדר אם הם במקרה רואים אותי דרך החלון

החדר הזה נראה כמו חדר עונש, נמצא בפינה מנותק מהביה"ס ומהכל

לא נמצא תחת ה"גג" שהכיתות והמשרדים האחרים נמצאים

בפינה של הביה"ס לפחות בינתיים עד שהאגף החדש יהיה מוכן

האתר בנייה הזה הוא אגף נוסף לבית הספר

כבר מזמן הייתה אמורה להיות פה פלדלת וסורגים על החלון

אבל המנהלת לא עשתה שום דבר בנושא

ת'כלס הציוד פה לא שלי

והאחריות כולה שלה

למרות שגם אני העברתי את זה הלאה

אבל מעניין מה יעשו עם זה

אחרי הכל מי אני בכלל?

אני נמצאת פה רוב היום משתדלת לא לצאת

רק לשירותים (אם אני ממש חייבת)

או כדי לשתות כוס קפה (ואני שוקלת ברצינות להכין לי תרמוס בבית)

כדי שלא יסנג'רו אותי לעבודות משרדיות שונות

או כדי לחבר שקע לתקע או איזשהי בעיה הזויה אחרת שקשורה בהיבטים טכנולוגיים כאלה ואחרים

(ובדר"כ נפטרת ע"י כיבוי והדלקה של המכשיר או חיבור כבל כלשהו שהשתחרר)

אני לוקחת את הדברים באיזי

שום דבר לא בוער

שום דבר לא חשוב מספיק

שום דבר לא אקוטי

גם אם אני אציק למישהו 10 פעמים ביום זה לא יזיז שום דבר

יחי חומות הבירוקרטיה

חשבתי לעצמי כשיגיע היום ואני אעזוב פה, לפרסם בריש גלי כל מה שראיתי ואני רואה פה

איך מתנהל בית ספר באחד הישובים האמידים בישראל

מעניין אם ההורים היו יודעים על מה שהולך פה אם היו מסכימים לשלוח את הילדים שלהם למקום הזה

אני לא יודעת כמה אכפת לאנשים אם בכלל אכפת להם

אולי זה פשוט נוח להם שהילדים במסגרת

ובשורה התחתונה אולי פשוט אין להם יותר מדיי אלטרנטיבות

בסרט "השטן לובשת פראדה" (שנעשה כסוג של פארודיה על מי שהייתה העורכת הראשית של עיתון ווג), יש סצינה שבה אחת העוזרות האישיות אומרת: I love my job, I love my job, I love my job

וזה מה שאני אומרת לעצמי כל היום כשאני קמה בבוקר כדי להגיע לפה

רק שפה באמת לא יוצא לי מזה שום דבר בעל ערך

לא עבודה מקצועית, לא התקדמות מקצועית, לא לימודים לא כלום

סתם עבודה כדי להעביר את הזמן