את זה שאמא שלי באה ויורדת עלי או מעליבה אותי

זה דבר אחד שהיא אומרת את דעתה

ודבר אחר לגמרי הצורה בה היא אומרת את הדברים שהיא אומרת

היא מתיימרת להכיר אותי

אותי, הילדה שבגיל 22 שהלכה למכינה להנדסה בבאר שבע ובכלל לא התכוונה לעזוב את הבית

וחודש אחר כך באתי לסוף שבוע וגיליתי שהחדר שלי כבר לא שלי

ושכל הדברים שלי שהשארתי שם נעלמו כלא היו

אמא שלי העיפה את הכל

ששאלתי אותה למה אמרה לי "כדי שלא יהיה לך לאן לחזור"

בגלל זה אני תמיד אומרת שעזבתי את הבית של ההורים שלי בגיל 22

לא התכוונתי לעזוב לגמרי, אבל לא נשאר שם שום דבר שלי

גם לא היום כשאני גרה שם, או יותר נכון ליד

זה הבית של ההורים שלי, לא הבית שלי

כל מה שהיה שלי שם נעלם, נמוג, נגוז

זו אמא שלי שבגיל 15 כשיצאתי ליומיים שלושה טיול

כשהייתי צריכה לחזור, והיא ידעה מתי זה יהיה

לא הייתה בבית, לא הייתה לי שום דרך לתפוס אותה

ולא היה לי איך לחזור הבייתה

והייתי צריכה לנסוע מלוכלכת ומטונפת בטרמפים

כדי לגלות שההורים שלי בכלל לא בבית

אף אחד מהשכנים לא ידע איפה הם

לא השאירו לי פתק או מפתח כדי שאני אוכל להיכנס

אני הגעתי הבייתה ב6 בערב, והם חזרו רק בסביבות 10-11 בלילה

זו אמא שלי כששירתתי בצבא ויום אחד הייתי חולה ואשפזו אותי בהדסה

החליטו לשחרר אותי ב11 בלילה, וכשהתקשרתי לאמא שלי חצי מתה שתבוא לקחת אותי משם

היא אמרה לי שבשעות האלה היא לא נוסעת ושאני אסתדר לבד

זו אמא שלי שבכל פעם שהייתי חולה בתור ילדה הייתה נותנת לי אקמול ושולחת אותי לבית הספר

זו אמא שלי שלא האמינה לי ששברתי רגל כשהייתי בת 13

ואני לא אשכח את הבעת הפנים שלה כשהיינו במיון והרופא אמר לה ששברתי את הרגל וצריך גבס עכשיו

זו אמא שלי שלא שמה לב שבגיל 17 הייתי חולה עם חום גבוה ובמשך 3 שבועות לא יצאתי מהחדר שלי

זו אמא שלי שטוענת בתוקף שאני בדיכאון בכל פעם שאני מובטלת (באמת לא ידעתי שאני מדוכאת, אני בהחלט לא מרגישה ככה).

זו אמא שלי שמשליכה מהרגשות האישיים שלה עלי

זו אמא שלי שלפני כמה שנים צרחה עלי וקראה לי אפס מאופס (ועוד כמה קללות שאני לא זוכרת) ואמרה לי שבחיים אני לא אמצא עבודה

ואחר כך לא דיברתי איתה כמה חודשים (והחלק האירוני שהיא בכלל לא זכרה מה שהיא אמרה)

הפעם היחידה שחרדתי לעצמי שאני לא אמצא עבודה הייתה בשנה שעברה

שהמצב הכלכלי בארץ היה על הרצפה, ולמצוא עבודה היה כמו למצוא מחט בערימת שחט

זו אמא שלי שאחרי שבועיים שהייתי בבית צעקה עלי שאני חייבת להתפשר ולעבוד בכל דבר

זו אמא שלי שבכל רגע נתון מנסה להפוך אותי להיות הכי קטנה שרק אפשר (בגלל שהיא בן אדם כזה)

זו אמא שלי שבכל פעם שקשה לה היא בוהה בערוץ הקבלה ומחפשת שם תשובות

והיא הולכת ולומדת תנ"ך וטני"א וקבלה

זו אמא שלי שכל כך חרדה, שהולכת לידעונים למיניהם כדי לקבל תשובות על החיים שלה ושל כולם ובכלל

זו אמא שלי שאומרת שמה שהיה היה ומת מבחינתה

אבל יש דברים שהיא עשתה או אמרה שאני לא יכולה לשכוח

אי אפשר לפגוע באנשים ולצפות מהם שהם ישכחו מה שאמרת ואיך זה גרם להם להרגיש

אני הייתי בקושי קיימת בשביל ההורים שלי שנים

והם עוד מתיימרים להגיד שהם מכירים אותי

טוב אבא שלי לא מתיימר לזה

אבל אמא שלי טוענת בתוקף שכן

מאז שהיית בת 10 עד גיל 24-25 בקושי החלפנו מילה

ובעצם רק בשנתיים שלוש האחרונות יש ביננו קשר של קצת יותר מזה

אף אחד מהם לא מכיר את החברים שלי

בני זוג שהיו לי

דברים שאני עושה

הכי הרג אותי השבוע שאמא שלי אמרה לי שאני לא טובה בעבודה עם אנשים

זה מצחיק, קודם כל כי היא בחיים לא ראתה אותי בעבודה, ובחיים לא פגשה אף אחד מהמעסיקים שלי

ושנית בהתחשב בזה שבמשך רוב החיים שלי עבדתי עם אנשים וכל מי שעבדתי איתו טוען ההיפך

היא אמרה לי שאני בטח מדמיינת, כן בטח, זו את שחיית איתי ועבדת איתי ב8 השנים האחרונות

yeah right

כי באמת אין לי כוח למבטים שלהם ועל אחת כמה וכמה לשאלות שלהם

ולעצות שלהם שלא עוזרות בכלום

אני לא יודעת למה אמא שלי מתייחסת אלי ככה

אבל ההתנהגות שלה הזו היא רק איתי

אף אחד מהאחים שלי לא זכה ליחס, התנהגות ומילים שהיא אמרה לי

אבא שלי לא מתנהג ככה, הוא מתנהג בצורה שווה לכל אחד מהילדים שלו

רק אמא שלי

פשוט גועל נפש

לפעמים ההתנהגות שלה עושה לי חשק להקיא

זה לא שאני לא זוכרת דברים טובים שהיא עשתה בשבילי

אבל הדברים הטובים הם כל כך מעטים

לעומת כל הדברים האחרים

אני לא מתעסקת במה שהיא אמרה לי וביחס שלה כל הזמן

זה לא עד כדי כך מעניין אותי לנבור בעבר

אבל אני לא שוכחת

פשוט השבוע הזה, והדיבורים שלה

היו יותר מדיי בשבילי