במוצ"ש האחרון הייתה לנו פגישה קטנה לרגל חגיגות ה-60 למושב שבו אני גרה

באו בני משק, "הילדים" שגרו פה בתקופה המושב עוד היה 100% מושב שיתופי

לפני שהכל עבר הפרטה, לפני שבנו פה שכונת הרחבה, לפני שהכל השתנה

וראיינו אותנו על איך היה לגור פה בתור ילדים

ההבדל הכי משמעותי זה שהיה המון ביחד

היינו כמו משפחה אחת גדולה

כולם היו עוזרים אחד לשני

כולם הכירו אחד את השני

לא שהיום המושב גדול יותר

אם פעם היו פה 100 משפחות אז היום יש 150

אבל עדיין רובינו לא מכירים את החדשים שהגיעו

אלה שנוסעים במושב במהירות מופרזת תמיד ממהרים לאנשהו

אף פעם לא עוצרים לאנשים שמבקשים טרמפ מהמושב או למושב (אין פה מי יודע מה תחבורה ציבורית)

הם אפילו לא יגידו לך שלום אם יראו אותך הולך ברחוב

מושב שיתופי למי שלא יודע זה סוג של התיישבות קיבוצית

רק שבמושב שיתופי לא היה בית ילדים או חדר אוכל, לא הייתה מכבסה ועוד כל מיני דברים קטנים

כל היתר היה דיי דומה

זו הייתה קהילה סגורה ולא כל אחד יכל להתקבל, הייתה ועדת קבלה שבחנה את המועמדים לחברות

ומי שהתקבל הפך להיות חבר משק מהמניין

שיכול להיות פעיל בהתנהלות של המושב ובועדות השונות.

היום עם שכונת ההרחבה המרקם האנושי מאוד השתנה

אחד הדברים שדיברנו עליהם זה שבאו אנשים עירוניים שרצו להיות מושבניקים

אבל במקום לנסות להיטמע באוכלוסיה הקיימת הם מנסים להפוך את האוכלוסיה הקיימת לעירונית יותר

שלא לדבר על הבתים, סליחה מפלצות הענק שהם בנו

כאילו שיש ביניהם איזו התחרות סמוייה למי יש בית יותר גדול (ומכוער)

שכונת ההרחבה במושב היא אחד הדברים הכי מכוערים שעיני שזפו

אין שום קשר בין סוג הבניה, הבתים מפלצתיים, מכוערים

ורוב המשפחות בכלל לא משתמשות בכל השטח הענקי של הבית שלהם

בתור ילדים כמובן לא שמנו לב לדברים של המבוגרים במושב

לגדול במושב זה היה כמו לגדול בחממה

לא הכרנו שום דבר ממה שהיה בחוץ

גם לא שהלכנו ללמוד בבית ספר

כי למדנו בבתי ספר קיבוציים

והילדים שלמדו איתנו גדלו ביישובים דומים לשלנו

המושב היה מארגן הכל

מנסיעות משותפות לים (שהיו קורות כל קיץ)

לטיולים משותפים שהיו במשך כל השנה

חגים שנחגגו יחד

פעילויות גיבושיות וחברתיות כאלה ואחרות

כמובן שכמו בכל יישוב קיבוצי כל משפחה הייתה מקבלת תקציב בהתאם למספר הנפשות שבה

הבתים של כולנו נראו פחות או יותר אותו הדבר

ולכולנו היו פחות או יותר אותם דברים

אחד ההבדלים העצומים בין אז להיום היה המרחבים

בתור ילדים הלכנו ברגל ו/או נסענו על אופניים לכל מקום

ההורים שלנו לא רדפו אחרינו

לא היה סלולרי, גם לא מחשב

הכי הרבה היה טלפון חוגה בבית

בטלוויזיה היה רק את ערוץ 1

ככה שבתור ילדים היו לנו כל מיני פעילויות להעסיק את עצמינו

אני זוכרת שהיינו הולכים לרפת, איפה שהמתבן שם היו ערימות של גרגירי כותנה

והיינו קופצים עליהם ועושים סלטות וכל מיני להטוטים

היינו עושים את אותו הדבר גם על הבאלות (קוביות חציר ענקיות למי שלא מכיר)

וההורים שלנו תמיד היו מנסים להפחיד אותנו שיש שם נחשים

או שאנחנו עלולים להיקבר ולמות מתחת לגרגירי הכותנה

זה לא ממש הפריע לנו לעשות גם דברים אחרים

כמו למשל לקפוץ מהגג של בית העם (שם היו מתכנסים כל יום בערב, מכינים סידור עבודה וסידור רכב)

או לקפוץ מגגות של מקלטים

ובמגרש כדורגל היו מתקני אימונים שהיינו עושים עליהם סלטות

והיה מגדל של איזה 2-3 מטר - גם משם היינו קופצים.

היינו מטפסים על עצים, והיה אחד שגם היינו קופצים מהצמרת שלו.

זה לא שלא היו סדרות בטלוויזיה לילדים

היו גם היו

וגם היינו צופים בהן

אבל לא היינו כל כך צמודים למקלט

היינו משחקים יחד

מחבואים, כדורגל, כדרים באים, תופסת

היינו הרבה יותר בחוץ והרבה פחות בבית

הייתה לנו ספריה במושב וכולם היו מגיעים להחליף ספרים

היום אין ספריה, יש ספריה ניידת, ויש את הספריה של המועצה (אבל לשם צריך לנסוע במיוחד)

למעשה ברוב יישובי המועצה אין ספריה היום ומשתמשים בשירותי הספריה הניידת

שעברה לקריית שמונה לאיזה שבוע שבועיים

בכל חג הייתה פעילות משותפת לתושבים

בסוכות משפחות היו מתארחות אצל משפחות שבנו סוכה בחצר שלהן (אנחנו תמיד היינו מארחים)

על עקרון של כל אחד מביא משהו לאכול וכולם יושבים יחד

ובחופש סוכות היינו עושים תחרות עפיפונים

כולם היו מתכנסים בבית העם וכל משפחה הייתה בונה מאפס עפיפון אחד או שניים

ויום אחר כך אחרי הצהריים היינו הולכים להעיף את העפיפונים באחד השדות

בחנוכה תמיד היה מפגש עם הצגות וקטעים קומיים

והילדים היו מקבלים מתנות (חינוכיות)

ובל נשכח את מרוץ הלפיד המפורסם (וכל שנה היינו בונים לפידים לבד)

אנחנו הילדים הקטנים היינו עושים את המסלול הקצר, אבל הגדולים יותר היו עושים אותו מאיזור קברות המכבים.

בפורים היינו עושים עדלידע עם תחפושות (שהיו תמיד home made ולא קניות)

והיו אנשים שישבו בכרכרה (שהייתה רתומה לטרקטור) שהיו המלך אחשוורוש והמלכה אסתר

וכולנו היינו מסתובבים ככה במושב

ואחר כך מגיעים להפנינג של כל מיני משחקים ופרסים ואוכל

הכל היה פשוט יותר, לא היו צריכים להביא לנו אטרקציות מיוחדות כמו שהיום מביאים לילדים

ביום העצמאות היו עושים הפנינג ענקי ב"דשא הגדול" שהיום אגב לא קיים בגלל הה"פיל הלבן" שיושב שם

והיו לנו כל מיני מתקנים, כמו אומגה ענקית, וכל מיני מתקני שעשועים אחרים שגם היו יצירת התושבים (שום דבר לא הגיע או הוזמן מבחוץ)

וכמובן כל המשפחות היו מגיעות ועושות "על האש" וכולם היו יושבים אוכלים ושותים יחד

בחג שבועות היו עושים מופע של תושבי היישוב, והיה גם הפנינג של הצגת הביכורים, גם האנושיים וגם של ענפי המשק

היו מביאים אפרוחים מהמדגרה, תרנגולות מהלול, פרות ועגלים מהרפת

פירות וירקות מהשדות והמטעים של המושב

וגם כלי עבודה שונים ומשונים

וכמובן אוכל חלבי תוצרת חברי המושב (וגם של תנובה)

בחופש הגדול ובפסח תמיד היו לנו קייטנות, בחופש הגדול 3 שבועות קייטנה של המועצה ובפסח לרוב שבוע או שבועיים בנאות קדומים

היו לנו טיולים של תנועת הנוער (רוב הזמן זה היה הנוער העובד והלומד, אבל היו לנו כמה שנים גם באיחוד החקלאי)

אלה מהחוויות היותר מעצבות שלנו בתור ילדים

במיוחד היות וכמעט כל הקבוצה שלי יצאה לקורס מד"צים

מחנה קיץ, מחנה בפסח, עפיפוניאדה בסוכות

ובלי שום קשר היו תמיד המון פעילויות

תמיד הכרנו את כולם, לא היה מצב שלא

כשהתחילה הפרטה של המושב המון דברים השתנו

השנתון שלי (היום כולנו בני 30) היה השנתון הכי גדול (12 ילדים בשכבה) במושב הקטן

והיינו האחרונים שעשו להם שנת בר מצווה למהדרין!

מה זה בכלל שנת בר מצווה

זה שילוב של פעילות של התנועת נוער וגם של ההורים וועדת חינוך של המושב

כל מיני פעילויות כייפיות ומעצבות במשך כל השנה

ובסוף השנה ה-מופע שילדי הבר מצווה היו עושים, עם במאי ותפאורה והכל

שאליו היה מוזמן כל המושב והמשפחות שלנו

תמיד היו בונים את הבמה הגדולה ושולחנות האירוח בדשא הגדול

ובשנתון שלנו עשו את זה לראשונה בבריכה

וכן, שכחתי לציין שבנו פה בריכה כשהייתי רק בת 13

לפני כן לא הייתה, לכן היו נוסעים המון לים

בתור ילדה לא היו פה הרבה ערים בסביבה

למעשה העיר הכי קרובה הייתה לוד

שוהם לא הייתה קיימת, גם לא מודיעין וגם לא מכבים רעות (לא שיש מה לעשות במכבים רעות גם היום)

תחבורה ציבורית אף פעם לא הייתה צד חזק במקום הזה, פעם היו אוטובוסים 5 פעמים ביום

היום יש 3 פעמים ביום

ובלוד אף פעם לא היה יותר מדיי מה לעשות

אם היינו רוצים לנסוע לקולנוע היינו נוסעים לרוב לפתח תקוה, או לתל אביב ולפעמים גם לראשון לציון

גם פה היו נסיעות מאורגנות לקולנוע, אני יכולה לספר לכם שראיתי את הסרט ספר הג'ונגל (בעברית) בתור ילדה לפחות 3 פעמים

ואה, כן פעם היה דיי זול ללכת לקולנוע (לא כמו היום 36 ש"ח לכרטיס)

אני זוכרת שהכניסה למושב (דרך יער לא קטן בכלל) הייתה כולה מוחשכת

ופעם בשנה לפחות היו עושים לנו תרגילים של מג"ב במושב

שהיו מתרגילים חטיפות או השתלטות עויינת על היישוב

(ככה זה כשגרים קרוב ל"קו הירוק")

ככה גדלנו

בתוך חממה כזו

לא ידענו מה יש בחוץ

רק כשיצאנו לשירות צבאי גילינו עולם שלם שונה בחוץ

אני לא מתחרטת על רגע שגדלתי במושב

זה נתן לי המון

הרבה יותר ממה שהייתי מקבלת אם ההורים שלי היו בוחרים לגור בעיר

יש לזה ערך מוסף כל כך גבוה

היום חסר לי הביחד

מפריע לי שאנשים נפגשים יותר בצ'ט במחשב ולא אחד עם השני לכוס קפה

התקשורת נעשה יותר דיגיטלית ווירטואלית והרבה פחות אישית

ילדים רוצים אייפוד ליום הולדת, מתנהגים כמו מבוגרים בגיל צעיר

במקום להינות מהילדות שלהם, ממשחקים, מהדברים הפשוטים

החיים גם ככה הופכים למורכבים כשגדלים

אז למה לא להנות כשעוד אפשר?