שסיימתי ספר תוך כמה שעות
3 וחצי שעות ליתר דיוק
אני חושבת שזה אומר הרבה
כבר מזמן שהספר הזה יושב לי על המדף
ממתין בסבלנות כמו יתר הספרים שקניתי
4 במאה או 3 ב99 או מה שלא היה המבצע באותו זמן
איך אפשר לספר על ספר בלי לחשוף ממש את תוכנו?
איך אפשר לקרוא לספר ספר שואה כשאין בו ממש את התיאורים הרגילים המזוועים של השואה?
הספר המדובר הוא המפתח של שרה שכתבה טטיאנה דה רוני
הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי אם כי יש בו אירועים שכן התרחשו במציאות
בצרפת 1942
וחושפים דברים שהצרפתים לא מתגאים בו
כמו למשל שלא היו אלה הנאצים אלה שלקחו את היהודים מהבתים שלהם והעבירו אותם למחנות מעבר
זו הייתה המשטרה הצרפתית
ואת המחנות האלה (שהיו בתוך צרפת) לא ניהלו הנאצים, אלא המשטרה הצרפתית
ומי שהסיע את היהודים לאאושוויץ ברכבות לא היו הנאצים אלא המשטרה הצרפתית
הספר ממחיש את מה שהצרפתים מנסים להסתיר
שהיה להם חלק במלחמה
שהיה להם חלק בשואת היהודים
זה דבר שלא מזכירים אותו
לא מדברים עליו
בטח שלא מלמדים עליו בבתי הספר
הספר נע בין הזמן עכשיו, חייה של הדמות הראשית בסיפור בעצם
לבין הזמן של אז, התחקות אחרי ילדה אחת, שרה
לאן היא נעלמה
הסיפור של שרה מתחיל בלילה בו שוטרים דופקים על דלת הבית בה היא גרה עם משפחתה
שוטרים צרפתיים שבאו לקחת אותם, קודם למחנות ואחר כך להשמדה.
אחיה הקטן של שרה, בחר להתחבא בתוך ארון מסתור שהיה להם בבית.
שרה נעלה אותו שם, ולקחה את המפתח איתה במטרה לחזור לשם תוך כמה שעות כדי לשחרר אותו.
היא לא ידעה שהיא לא תחזור, היא לא אמורה לחזור, אף אחד מהם לא היה אמור לחזור
ציטוטים מהספר:
שני גברים עמדו שם. אחד מהם שוטר בשכמייה כחולה כהה שהגיעה עד ברכיו, ולראשו כובה שוטרים עגול.
השני במעיל גשם בצבע בז'. הוא אחז בידו רשימה. הוא חזר על שמה של האישה. ואז אמר את שמו של האב.
הוא דיבר צרפתית בלי שמץ של מבטא זר.
אנחנו לא בסכנה, חשבה הילדה. אם הם צרפתים ולא גרמנים אנחנו לא בסכנה. אם הם צרפתים הם לא יפגעו בנו.
(עמוד 13)
"האמת היא שאלה לא היו גרמנים..." התחלתי.
"זאת הייתה המשטרה הצרפתית," קטע אותי גיום.
"וזה קרה במרכז פריז. באצטדיון ששימש למרוצי אופניים מפורסמים".
"באמת?" שאל ארווה. "חשבתי שאלה היו הנאצים ושזה קרה בפרברים."
"עשיתי על זה תחקיר בשבוע האחרון," אמרתי "פקודות גרמניות, נכון, אבל ביצוע של המשטרה הצרפתית. לא למדתם על זה בבית הספר?"
"אני לא זוכר. אני חושב שלא" הודה כריסטוף
"זה דיי מדהים" אמר גיום בחיוך אירוני, "עד כמה הצרפתים עדיין לא יודעים מה קרה."
(עמוד 56)
השוטרים עטו עליהם כמו להקת ציפורים שחורות ענקיות. הם
גררו את הנשים לצד אחד של המחנה ואת הילדים לצד האחר. אפילו
הילדים הקטנים ביותר הופרדו מאימהותיהם. הילדה הביטה במתרחש
כאילו היתה בעולם אחר. היא שמעה את הצרחות ואת היבבות, ראתה
את הנשים משליכות את עצמן אל האדמה ונתלות בבגדי ילדיהן,
נתלות בשערם. היא ראתה את השוטרים מניפים את אלותיהם וחובטים
בנשים בראשן ובפניהן.
(עמוד 86)
"יום אחד," אמר, "המחנה התרוקן. חשבתי לעצמי, היהודים הסתלקו. לא ידעתי לאן.
הפסקתי לחשוב על זה. כולנו הפסקנו. אנחנו לא מדברים על זה. לא רוצים לזכור.
יש פה כמה אנשים שאפילו לא יודעים שזה קרה."
(עמוד 160)
אף אחד כאן לא יודע. אף אחד כאן לא יודע על המפתח, עליך.
עליך בארון.
על אמא, על אבא.
על המחנה.
על קיץ 1942.
על מי שאני באמת
(עמוד 282)
לפעמים אני רוצה למות.
אני לא יכולה לשאת את משא מותך.
מותה של אמא, מותו של אבא.
חזיונות של קרונות בקר מובילים אותם אל מותם.
אני שומעת את הרכבת בראשי. שמעתי אותה ללא הפסק
בשלושים השנים האחרונות.
(עמוד 283)
מישל.
בחלומותי אתה בא ולוקח אותי אתך.
אתה אוחז בידי ומוביל אותי מכאן.
החיים האלה קשים מדי.
אני מביטה במפתח ומתגעגעת אלייך ואל העבר.
אל הימים התמימים והנוחים שלפני המלחמה.
אני יודעת שהצלקות שלי לעולם לא יגלידו.
אני מקווה שבני יסלח לי.
הוא לעולם לא יידע.
איש לעולם לא יידע.
זכור. אל תשכח.
(עמוד 284)
המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי
הוצאת כנרת זמורה ביתן
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
