אני עוד כמה ימים אהיה בת 35

אין לי מצברוח, כמובן שאף אחד לא יודע

כי למה שאני אספר למישהו

כל מי שאני אספר לו את זה יתחיל להגיד שאין לי סיבה או שזה סתם טיפשי להרגיש ככה

חשבתי שבגיל 35 אני אהיה במקום אחר, עם עצמי

חשבתי שאני אעבוד באותה עבודה או אולי אחליף עבודה כל שנתיים שלוש

ולא כפי שזה היה בעשור האחרון - יותר מדיי לטעמי האישי

לא תיכננתי שהמקצוע שאני עוסקת בו ילך ויעלם ואני אצטרך להמציא את עצמי מחדש

טעויות שעשיתי - בחירות שלי

זה מחזיר אותי אחורה לשנה של המכינה באב"ג והכשלון שבא בעקבותיה

וזה שלא המשכתי ללמוד אחר כך כי פשוט ויתרתי ולא היה לי כוח

ובמיוחד לא היה מישהו שהיה אכפת לו מספיק שידחוף אותי

כי אני חושבת שאם היה שם מישהו, לא הייתי מוותרת לעצמי

ובטח ובטח לא היה לוקח לי עוד 10 שנים עד שהייתי מתחילה בכל התהליך מחדש

אחרי שכבר שכחתי איך ללמוד

וכמויות של חומר שצריך ללמוד בזמן מאוד קצר (סימסטר)

ולהתכונן למבחנים ולשנן חומר, ולדחוף את עצמי קדימה

ולאורך כל התקופה הזאת, בכל פעם שיצא לי להיפגש עם אנשים שהכירו אותי מלפני כן

כולם כל הזמן שאלו אותי "איך זה שעוד לא עשית תואר" "את חייבת לעשות את התואר הזה" "למה לא המשכת בלימודים?"

אני רק חושבת לעצמי שהחיים שלי היו יכולים להיות שונים לגמרי אם לא הייתי נותנת לדברים להפריע לי כשלמדתי במכינה

אבל הייתי צעירה, ולא חשבתי על זה, ושמתי את עצמי בצד עבור בן אדם אחר

וההחלטה הזאת פגעה בי, לא כי אני מתחרטת שהייתי שם בשבילו, אלא שויתרתי על עצמי לעצמי

אם הייתי ממשיכה אחר כך ללימודים אקדמיים, מכירה אנשים שונים לגמרי ממה שנתקלתי בהם בחיי

עובדת במקצוע שונה לגמרי ממה שעבדתי בו בשנים האחרונות

מרוויחה יותר כסף, הרבה יותר כסף ממה שהרווחתי בעשור האחרון

בטחון כלכלי - זה חשוב, לא כולם מבינים עד כמה

לא כולם מבינים עד כמה שאישה עובדת במקצוע גברי כמו במקרה שלי תמיד היא תרוויח פחות תמיד ינסו לנצל אותה בקטע הכלכלי, לשלם פחות, להעסיק לא במשרה מלאה וכיוצ"ב. אנחנו חיים במדינה קצת שוביניסטית, מה לעשות...

הגעתי למקום הכי גבוה שאני יכולה במקצוע שלי

עכשיו זה רק סמנטיקה לצד השם מנהלת X

עם אנשי צוות או בלי עם hands on או בלי

כל הזמן לומדים דברים חדשים בדרך, כי הטכנולוגיה משתנה ומתפתחת כל הזמן

וזה מה שאני אוהבת במקצוע

כל הזמן לומדים דברים חדשים כשעובדים עם אנשים - לטוב ולרע

זאת לא הייתה השאיפה שלי, אלה לא היו החלומות שלי, זה לא המקום אליו רציתי להגיע מבחינה מקצועית

אני לא מתלוננת כי אני אוהבת את מה שאני עושה ואני לומדת כדי לקדם אותי למקום שאני רוצה להגיע

אבל זה קורה 10 שנים מאוחר יותר ממה שתיכננתי ואולי זה 10 שנים מאוחר מדיי

אני רוצה שיהיו לי ילדים משלי

ואל תבואו ותצקצקו לי ותגידו לי ללכת לעשות עכשיו כשאין לי גב כלכלי ובטחון כלכלי ובית משל עצמי

כי ההורים שלי לא יתמכו בי, גם כי למעט השנים האחרונות שאני גרה אצלם (לא משלמת שכ"ד וכן את כל היתר)

ובעיקר בגלל שהם נגד הקונספט של להביא ילד בלי להיות נשואים למישהו או בלי להיות בזוגיות

זה משהו לא נתפס אצלם כי תקוע להם במוח שזה לא מקובל, והם לא רוצים להיות השונים

אמא שלי בכלל חושבת שכל הנשים שמביאות ילד לבד בלי בנזוג עושות את זה מטעמים אגואיסטיים נטו

רק מראה כמה אין לה מושג קלוש בנושא הזה, כי היום יש נשים בנות 30 שעושות את זה

אף אחת לא מחכה לגיל 40 לדקה ה-90 כדי להביא ילד

חוץ מזה שמגיל צעיר אני יודעת שאני לא יכולה לסמוך על זה שההורים שלי יהיו שם.

אבל עם כל הכבוד לשעון הביולוגי אני חושבת שכשמביאים ילד לעולם, על אחת כמה וכמה שעושים את זה לבד

צריך לעשות את זה עם מידה מסויימת של אחריות, כלפי הילד

ולא כמו שידיד שלי שסיפר לי על ידידה שלו שהחליטה להיכנס להריון מבנק הזרע, שאין לה כסף, אין לה בית משלה, היא גרה בשכירות בדירת חדר עם החתול שלה. ההורים שלה לא תומכים בה ובכלל היא לא גרה קרוב אליהם ואף אחד לא באמת יכול לעזור לה כלכלית ולגב כלכלי היא לא דאגה לפני כן.

והיא התקשרה אליו כדי לבקש ממנו תמיכה כלכלית (שזה שיא החוצפה לדעתי לעשות דבר כזה על אחת כמה וכמה לבן אדם שהיא לא בקשר רציף איתו) מאז היא לא יצרה איתו קשר והוא לא יצר איתה קשר אז אין לי מושג מה קורה איתה.

ובכלל זה לא קל לגדל ילדים בימינו

זה גם לא זול במיוחד

והמון הורים מתפתים לדברים שגורמים להם להוצאות גבוהות בלי להפעיל שיקול דעת

ולכו תדעו אולי גם אני אהיה ככה? מההורים שלא מסוגלים להגיד לילדים שלהם לא

אני לא תיכננתי את המצב הכלכלי הנוכחי במדינה שלנו

לא תיכננתי שהכל יהיה יקר כל כך

לא תיכננתי שהייטק יקרוס ויקום ויקרוס ויקום וזה משפיע על כל המשק עם פיטורים ואחר כך גלי גיוסים ופיטורים וחוזר חלילה

לא תיכננתי שתהיה שחיקת שכר כזאת גדולה, בדיוק השבוע שמעתי את ח"כ מירב מיכאלי אומרת שהשכר במשק לא השתנה 15 שנה

לא תיכננתי שהרבה דברים יקרו וכל זה משפיע עלי ועל הדברים שאני רוצה עבור עצמי

החלומות שלי והשאיפות שלי ודברים שאני רוצה עבור עצמי

והאמת גם היום אני לא מחפשת

ומה שיש לי עם הבחור שסיפרתי עליו לפני כמה פוסטים

גם לפני כן לא יכולתי להגדיר את זה כזוגיות, כי זה לא עונה על ההגדרה שלי לזוגיות

ובמיוחד בשנה האחרונה אני מרגישה שחסר לי המישהו הזה

המישהו הזה שיהיה שם בשבילי כשאני צריכה

סתם כדי להניח את הראש

סתם כדי להירדם בחיבוק

סתם כדי להתעורר לצד עוד בן אדם בבוקר

סתם כדי לדעת שיש שם מישהו שאוהב אותי בגלל מי שאני

מישהו שאני יודעת שיהיה שם כדי לדחוף אותי כשאני צריכה וידע לתפוס אותי ברגעים שאני נופלת (כי זה קורה לכולם)

הוא לא all in ואני אף פעם לא יודעת באמת מה הוא חושב או מרגיש

וגם בפעמים שאני חושבת שאני בטוחה, הוא פתאום יכול לעשות או להגיד משהו שיבטל לי את כל הבטחון הזה (בטוחה שזה לא בכוונה אבל ככה זה יוצא)

אז כן אני לא מחפשת זוגיות, אבל הדברים האלה שהזכרתי זה חסר לי

אני מרגישה שחסר לי במיוחד בשנה האחרונה שלא הייתה הכי קלה שבעולם עבורי

מה שיש לי איתו מתאים לי כרגע, כי אני לא מחפשת את המחוייבות הזאת

והאמת זה מוזר לי שזה חסר לי, שזה מפריע לי באיזשהו מקום

אחרי כל כך הרבה שנים שבהן רוב הזמן הייתי לבד וגם אם הייתי עם מישהו לתקופה קצרה זה לא היה כדי לחפש משהו רציני

סתם להיות עם מישהו שבדרך כלל הזכיר לי למה אני מעדיפה להתנזר מגברים (רמות השריטות שאנשים מגיעים אליהן שוברות שיאים)

ואני יודעת שאני מעדיפה לבד, ואת הספייס שלי, ולעשות מה שאני רוצה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד

וזהו

בעצם מה שקורה שאני מתבאסת לא רק מזה שהחיים שלי לא הלכו בכיוון שרציתי אותם

אלא שאני מאוד רחוקה ממה שרציתי עבור עצמי לפני 10 שנים

אני תוהה לפעמים אם עדיף היה לי להישאר עם התמימות שהייתה לי אז

מאשר להיות "מקולקלת" כפי שאני היום (ממערכות יחסים, מהתנהגות של אנשים וכו') שאני מעדיפה להיות לבד מאשר עם מישהו