קיבלתי עצבים על אחד השותפים שלי.

הוא כל הזמן בא אלי בטענות על כל דבר קטן.

מצחיק דווקא מבין השניים הייתי בטוחה שלפחות איתו אני כן אסתדר.

אתם יודעים, אפשר לבוא אלי בטענות כל עוד הן מוצדקות, אבל לבוא ולהגיד לי לא לשים לחם במקפיא? או לעשות קניות כשנגמר לי האוכל ולא כשעוד יש לי אוכל. זה קצת מופרע. על האמרה הזו אמרתי לו שאני עושה קניות שיש לי זמן ולא מתי שזה נוח לו שאני אעשה קניות. לא היה לו מה להגיד על זה ובצדק. מי הוא שגיד לי מה לעשות בחיי?

אי לכך ובהתאם לזאת הגעתי להחלטה שאני לא אגור שוב עם עוד 2 שותפים בבית. מקסימום אחד. אני מעדיפה לגור לבד, ולא לסבול את הקריזות של מישהו אחר. יש פה בב"ש יחידות דיור וכשהחוזה שלי יגיע לסופו אני אחפש משהו כזה. לא מתאים לי ככה, לנווט את החיים שלי לפי מה שנוח לשותפים שלי.

אבל זה לא רק זה, גם בעלת הדירה ממש לא בסדר. יש לנו בעיה עם התנור גז, נסתמו 2 פתיליות, והיא אמרה שאנחנו צריכים לשלם על זה, כאילו WTF זה התנור שלך, את אמורה לדאוג לנזקים שנגרמים מבלאי, לא אנחנו. זה כמו שאין לנו בבית מסק פחת, היא רצתה שאנחנו נשלם עבור זה. אין מצב בכלל... זו בעלת דירה שלא אכפת לה מי יגור בבית שלה. לפי מה שהבנתי מהשותפים, המקום נראה פה כמו חורבה לפני שהם נכנסו.

סיפרתי לג' שאני מתכננת לעבור דירה. הוא היה בהלם משהו. הוא גר 5 דקות ממני, אבל האמת שבקושי יוצא לנו להתראות גם ככה. יש לי עוד חצי שנה, עד שאני אחליט משהו, נראה לי שבסוף הוא יעזור לי שוב עם החיפושים כמו בפעם הקודמת, זה תמיד יותר נוח שיש עוד מישהו שנותן חוות דעת.

בן דוד של אבא שלי גוסס מסרטן.

גילו לו את זה רק לפני חודש.

סרטן המעי הגס, אבל אצלו זה כבר התפשט לעצמות ולבלוטות הלימפה.

גם אח שלו וגם אבא שלו (דוד של אבא שלי) מתו מהמחלה הזו בדיוק.

לפעמים אתם מצפים שבמדינה כמו שלנו מערכת הבריאות תהיה מתקדמת ולא תגלה את הסרטן בזמן שהוא כבר סופני. אבל הבירוקרטיה פה גורמת לכך שצריך לחכות כמה חודשים בשביל הבדיקה שאולי הייתה יכולה להציל חיים של מישהו.

המשפחה שלי, אנחנו לא קרובים לבן דוד של אבא שלי, הוא והמשפחה שלו עלו לארץ לפני כמה שנים בגלל מצב כלכלי רע באוקראינה, הבן דוד שלו בקושי מדבר עברית, דווקא אישתו שהיא נוצריה, מדברת שוטף.

מסתבר שסרטן המעי הגס הוא תורשתי.

ואבא שלי אין דבר שהוא מפחד ממנו יותר מאשר המחלה הנוראית הזו, במיוחד אחרי 35 שנות עישון כבד.

ההורים שלי הלכו לבקר אותו היום, אבא שלי אמר שהוא נראה זוועה, בקושי יכול לקום מהמיטה, הוא יתחיל כימותרפיה בקרוב, אבל הוא יודע טוב למדיי שימיו ספורים וכל דבר שהוא יעשה רק יאריך את החיים שלו.

זה פשוט עצוב שבמדינה מתקדמת כמו שלנו בגלל בירוקרטיה, אנשים עדיין מתים מסרטן שניתן לרפא.

יצא לי לפגוש מישהו במקרה, היה משהו מדהים כזה כי ישבנו כמה חברים (אור ועוד שני חברים שלו) אצלי בבית. ישבנו וקישקשנו, והבן אדם כאילו היה בתוך הראש שלי, לא שהרגשתי אותו שם, אבל הוא ידע בדיוק מה אני חושבת. בהתחלה חשבתי, סתם צירוף מקרים, אבל הוא פשוט אמר כל כך הרבה דברים שעליהם חשבתי באותו הרגע. כאילו שהוא מכיר אותי (ובוודאות הוא לא).

אם ההיכרות שלנו לא הייתה בסיטואציה הזו, עוד הייתי יכולה לבקש ממנו לצאת איתי, אבל בגלל שהוא מכיר את אור (ואור יש לו את השריטה שלו) אני לא יודעת אם זה טוב להיכנס לחבורה הזו.

זה גם היה מצחיק כי הם ניסו לשכנע אותי אותי למשהו במשך 6 שעות, בחיים שלי אנשים לא התאמצו כל כך לשכנע אותי.

זהו נגמר השבוע

ביום שני אני נוסעת למרכז לתפוס קצת תרבות (הולכת להצגה עם אמא שלי ואחותי)

שיהיה לכם שבוע מדהים!