השיחה עם ריבלין ביום חמישי הכניסה אותי לסוג של סערת רגשות
לא היה טוב לעשות את השיחה הזאת ביום חמישי אחה"צ
שאני עייפה ומותשת משבוע העבודה
זה לא שיש לי עבודה פיזית, זה יותר הקטע של איך זה משפיע עלי נפשית
וזה לא משפיע עלי טוב, אפילו ההורים שלי שמו לב לזה
אני פחות סבלנית, אני מתעצבנת בקלות, אני נמצאת בסף רגישות יתר שבדר"כ לא קיים שם, לא בצורה כזאת קיצונית

ואז הגיעה השיחה עם אריאל
שמעו זה עיצבן אותי ברמות שאני לא מסוגלת אפילו לתאר
אני לא מבינה מאיפה הבן אדם שואב את החוצפה שלו לבוא ולהגיד לי את הדברים שהוא אמר
מאיפה החוצפה הזאת לדבר לבן אדם ככה, ועוד בן אדם שאתה קורא לעצמך הבוס שלו?
מאיפה היכולת לזלזל ככה בהחלטות של בן אדם אחר?
ההתנהגות שלו מגעילה אותי בצורה שאי אפשר לתאר
האמת שכל הבעיות התחילו מההתנהגות שלו
נשבעת לכם שהשתן עלה לבן אדם לראש

מכל הבלאגן הזה שכחתי לשלוח את המייל שמודיע על ההתפטרות שלי
גם היה עניין שלא הייתי בטוחה אם מייל בלבד מספיק, ז"א שזה קביל משפטית
יום שישי היה יום עמוס כי סידורים וארוחת ערב משפחתית
ורק ביום שבת יצא לי לבדוק את הסוגיה עם עו"ד ואז גם שלחתי את המייל לריבלין
כדי שספירת הימים של ההודעה המוקדמת תתחיל ממחר
כל כך מבאס אותי שלא שלחתי את המייל הזה ביום חמישי
זה היה נותן לי יומיים פחות לעבוד איתם
זה כמה אני סובלת מהמקום הזה
אם הייתי יכולה לא לעבוד כבר ממחר זה מה שהייתי עושה.

לא כתבתי לכם מתי בעצם הגעתי להחלטה הזאת באופן סופי
זה היה לפני כמעט חודש, היה לי ראיון טלפוני עם מראיינת של משאבי אנוש מאיזו חברת השמה
ואחת השאלות שהיא שאלה אותי היא מה ההחלטה הכי חשובה שעשיתי בתקופה האחרונה
העניין הזה של לעזוב את מקום העבודה זה משהו שתמיד היה שם אבל לא קיבלתי החלטה סופית, כי מה שעיכב אותי כל הזמן זה שאני אצטרך לקחת הלוואה, ומה אני אעשה ביום שאחרי (הרי דמי אבטלה גם ככה לא מגיעים לי) ובעיקר מה אני אמורה להגיד להם?
ואז אמרתי לה שאני חושבת שההחלטה הכי חשובה שעשיתי זה להחליט שאני מחפשת עבודה אחרת על מנת לעזוב את מקום העבודה הנוכחי.
רק כמה שעות אחר כך בעצם החלטתי סופית שזהו
אני לא רוצה להישאר שם יותר
וקבעתי את הdeadline לסוף החודש
כאילו לישון על ההחלטה, לראות איך אני מרגישה עם זה
ועם כל יום שעבר הרגשתי שזו ההחלטה הנכונה בשבילי
תוסיפו על זה את זה שנעשיתי חולה, ואני מכירה את עצמי, כשרע לי אני נעשית חולה
זו לא פעם ראשונה שזה קורה
ואני לרוב לא חולה (צינון זה לא נחשב)

אני גם מודעת לזה שהעבודה הזאת השפיעה לא טוב על המצב הנפשי שלי
בגלל הצעקות היומיומיות, בגלל התסכול שלי מכל מה שקורה
הלימודים שלי הסימסטר הולכים פייפן, אני לא מספיקה ללמוד כי כל מה שבא לי לעשות אחרי יום עבודה זה לבהות בדברים מטומטמים בטמבלוויזיה (ואני שונאת לבהות במקלט אין שום דבר טוב לראות שם) להעביר שעות בבהייה בפייסבוק או לישון.
שום דבר שהוא באמת פרודוקטיבי.
זה הגיע למצב הזה ממש בשבוע שבועיים האחרונים
לפני כן עוד הייתי מצליחה איכשהו.

ההבנה שהמקום הזה לא רק שלא תורם לי הוא מזיק לי מאוד מאוד
תיכננתי לעשות את זה ב30-31 בסוף החלטתי להקדים מעט
כי מבחינתי זה נעשה בלתי נסבל
או כמו שידיד שלי אמר לי: אם את רוצה לעזוב אין שום טעם לחכות עם זה עוד

אני אפילו לא מתכוונת להתחיל לחפש עבודה ישר ומייד
המטען שהמקום עבודה הזה גורם לי לסחוב זה משהו שאני חייבת להשתחרר ממנו
להשתחרר ולחזור לעצמי
ואני רוצה לעשות רישיון נהיגה, כי זה כבר משהו שעלה בכל מקום שהגעתי אליו
וזה נותן יותר עצמאות וגם יותר איזורים שייפתחו לי מבחינת טווחי חיפוש העבודה שלי

אני יודעת שאין דבר כזה מקום עבודה מושלם
בכל מקום שאגיע אליו סביר להניח שאתקל במשהו שיפריע לי ברמה זו או אחרת
אבל בדר"כ זה רק משהו אחד, לא הכל, תמיד יהיה משהו טוב, תמיד היתרונות יעלו על החסרונות
ולא אני לא מדברת על הברור מאליו - שזה לקבל משכורת (משכורת מקבלים בכל מקום עבודה)
אני מדברת על הדברים האחרים אלה שהופכים את העבודה למקום שנעים וטוב לעבוד בו.
אלה שגורמים לכל עובד להרגיש בעל ערך אהוב ומוערך.

לא כמו שפה שמרגיש לי היי מצאנו פרייארית שתעבוד במשכורת שהיא מעט מעל המינימום ואנחנו מוכרים את התפקיד כתפקיד מעולה כי עובדים מהבית ולא צריך לנסוע לעבודה

אחרי ששלחתי את המייל לריבלין
קיבלתי ממנו הודעה:
"אני מבין שהחלטתך סופית?
 ביקשתי להיפגש מחר ולדבר על כך פנים מול פנים. ונבין את הדברים טוב יותר..האם זה אפשרי?"

עוד לא עניתי לו
פייר, אני לא יודעת על מה יש לנו לדבר

השליחה של המייל הייתה על מנת להתניע את התהליך
כל יום שאני עובדת שם זה יום מיותר מבחינתי

וגם כאן