שיחת הטלפון הראשונה שהייתה לי ביום ראשון בבוקר הייתה מאריאל
הוא  דיבר בקולו הרגיל, עושה איתי צחוקים, מתנהג כאילו שומדבר לא קרה
ומציין עוד שבאותה שיחה ביום חמישי הייתי נורא לחוצה
לחוצה, לא... ממש לא... הייתי עצבנית עליו
על הדיבור המתנשא שלו, על זה שהוא כביכול בא ואומר לי מה לעשות (זה בטון דיבור לא במה שהוא אומר)
מי הוא בכלל?

והאמת, הלכתי לשמוע את אותה שיחה שוב
והאמת להפתעתי נשמעתי רגועה לגמרי
הוא זה שהיה נשמע על קוצים
התשובות הלקוניות שלי היו כדי לא להיכנס איתו לויכוח

אריאל: מה הקישקוש הזה?
אני: איזה?
אריאל: שריבלין שלח לי הודעה שאת עוזבת.
אני: כן, זה מה שהודעתי לו
אריאל: למה?
אני: כי הוא עשה לי שיחה בשבוע שעבר ואמר כמה הוא לא מרוצה
אריאל: את צוחקת ממני? את צוחקת ממני?
אני: מה זאת אומרת?
אריאל: ואת בטח מתרגשת מזה
אני: לא ממש לא מתרגשת מזה. הוא גם אמר לי תחשבי על כל הדברים שאמרתי. אז חשבתי.
אריאל: ו? וחשבת ו?
אני: וזהו... והגעתי להחלטה.
אריאל: טוב, את סגורה עם זה?
אני: כן. אבל הוא אמר לי שהוא יפגש איתי ביום ראשון לדבר על זה.
אריאל: אני חושב שאת טועה. לא חושב שיהיה לך עוד מקום שתוכלי לעבוד מהבית בצורה הזאת. לא מבחינת הנוחות. אני גם לא הייתי מתרגש יותר מדיי ממה שהוא אמר.

מבחינת הנוחות, ברוב המקומות אנשים באים בבוקר למשרד ועובדים משם. נכון לא הכי נוח שבעולם לקום מוקדם בבוקר ולנסוע בכבישיים המפוקקים במדינה שלנו לעבודה. אבל להגדיר את התנאים שהם נותנים לי נוחות? חוץ ממחשב וטלפון שזה הכי בסיסי בעולם הנוחות היחידה זה לעבוד בטרנינג ונעלי בית פה נגמרת הנוחות (חוץ מזה שהבגדים הרגילים שלי גם נוחים).


אני: זה לא קשור רק לזה. זה קשור גם להרבה דברים אחרים.
אריאל: טוב. אם את סגורה על זה. יש לך לפחות דברים אחרים לעשות?
אני: מאיזה בחינה?
אריאל: לעשות! עבודה אחרת? משהו?
אני:  לא... אבל יש לי תקופת מבחנים בסוף החודש אז... כנראה זה יהיה.
אריאל: בסדר, מזה לא מתקדמים הרבה בחיים. אני שואל כי מחר תצטרכי להתפרנס, זה לא  זה...
אני: אני יודעת שאני אצטרך להתפרנס, אבל אני לא יכולה לחפש עבודה כשאני עובדת. קצת בעיה.
אריאל: למה את צריכה לחפש עבודה כשאת עובדת לא הבנתי.
אני: אני עובדת מהבית
אריאל: אז מה?
אני: אז קצת בעיה לצאת לראיונות עבודה
אריאל: יותר קל לצאת מהבית כשאתה יודע מה מסודר לך מאשר לעבוד באיזשהו מקום תקוע בסוף העולם ואתה בחיים לא יודע מה קורה איתך בעבודה.

רואים שהוא אף פעם לא ניסה לחפש עבודה שהוא כבול לבית שלו 10 שעות ביום שבהן הוא עובד מהבית
וגם אם הייתה לי עבודה אחרת לא הייתי אומרת לו (בשביל מה הוא צריך לדעת את זה?)

אני: אני לא מסכימה איתך בקשר לזה.
אריאל: למה?
(פה הגיע החלק שבו הוא מנסה לגרור אותי לויכוח בנושא הזה)
אני: כי אני לא מסכימה איתך בקשר לזה.
אריאל: אוקיי. טוב.
אני: זה הכל.
אריאל: למתי בכל אופן מדובר?
אני: אם אנחנו נשב ביום ראשון לפי החוזה שלי זה אומר לפי חוק זה אומר X ימים.

ואז בסופ"ש תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי למה שאחכה עד יום ראשון הרי אין לריבלין אינטרס לתת לי לעזוב, אז שלחתי את המייל שמודיע על עזיבה במוצ"ש. אני חושבת שאם הייתי חייבת לתת לריבלין מכתב סיום העסקה ביד הוא היה מושך אותי עוד ועוד עם זה.

אריאל: אוקיי. אני חושב שאת רצה מהר מדיי.

פאקינג כמה חודשים טובים שאני חושבת על זה זה מהר מדיי? וגם אם הייתי חושבת על זה רק שבוע, זה היה שבוע שהיה לי בו מספיק זמן לשקול את כל הנסיבות הרלוונטיות לעניין

אני: זכותך לחשוב מה שאתה רוצה.
אריאל: לא לא, אני חושב על הצד שלך לא על הצד שלי. הצד שלי אני אקח מישהו אחר לעבוד זו לא הייתה השאלה.

באמת תודה לך שאתה חושב על הצד שלי (ממש קונה את זה.... NOT!).
בשלב הזה נזכרתי שבפעם הקודמת שהקשבתי לעצתו של אריאל לגבי מקום עבודה הגעתי למקום עבודה שבו עבדו 12 שעות כל יום, לא שילמו שעות נוספות, לא היה שם שעון נוכחות. ואם היו ימים שבהם בערב היו עושים show off ללקוחות (מה שקרה אחת לחודש) כל העובדים היו צריכים להיות נוכחים בזה וזה אחרי יום עבודה של 12 שעות בלי ששילמו לנו על זה עוד כסף (ואלה היו דברים שהיו מסתיימים ב1-2 בלילה). ואה כן אנשים שם עבדו בלי חוזה חתום, וכשביקשתי שיהיה לי חוזה הם הביאו לי חוזה שבו הם בעצם אומרים לי שאני מוכרת את נשמתי לשטן (משהו בסגנון).
שם אגב, לא סבלתי כמו שאני סובלת במקום הזה, כי שם אמנם היה ניצול מחפיר, אבל התייחסו אלי בצורה מכובדת ולא בשיח צעקות.
חבל שלא זכרתי את זה שאריאל הציע לי לעבוד איתו ועם ריבלין... אבל באמת חשבתי שיהיה אחרת.

אריאל: אני חושב שאת עושה צעד חריף!  שהוא לא חכם.
אני: זכותי לעשות טעויות לא?
אריאל: אני לא בא בטענות זאת זכותו של כל אדם. אני רק אמרתי את דעתי.

מה לא? אז מה זה היה עכשיו?

אריאל: תחשבי על מה שאמרתי. תחליטו מה שתרצו.
אני: אני אומרת לך היה לי שבוע שלם לחשוב על כל הדברים שהוא אמר לי לפני שבוע.
אריאל: אוקיי אני מזכיר לך את השיחה הראשונה עם המכתב פיטורים.שהוא אמר לי שהוא יפטר אותי. השיחה עם המכתב פיטורים שהתחלתי לצחוק על הדבר הזה. זה נשמע לי מגוחך. גם אז זה היה נשמע לי מגוחך.
אני: אתם חברים שנים, אתם שותפים גם לא מעט שנים
אריאל: זה לא קשור, זה לא קשור, זה לא קשור. אני לא לוקח דברים שאנשים אומרים מתוך הבטן ומתייחס אליהם ברצינות. אני מתייחס ברצינות לדברים שאתם חושבים לפני שאתם אומרים וזה (הוא התכוון לזה שאני הודעתי להם שאני מתפטרת) נראה לי לא עבר איזה שלב של חשיבה. זאת דעתי האישית אבל... תחשבי על זה. תדונו על זה בשיחה מתי אתם נפגשים? ביום ראשון?

אוהו כמה חשיבה הייתה לי על הדבר הזה כמה חודשים טובים

אני: כן הוא אמר לי שהוא יקבע איתי ביום ראשון.
אריאל: אוקיי. אני מציע לך לחשוב על זה פעמיים. מבחינת הכל.
אני: אין לי יותר מה לחשוב אני הגעתי להחלטה.
אריאל: הגעת להחלטה זה בסדר זה נורא פשוט להוציא החלטה. אגב, לא משנה מה תהיה ההחלטה כן?
אני: לא לבן אדם כמוני
אריאל: אבל צריך להבין מה עומד מה עומד מאחורי זה ולאן את מתקדמת מפה.
אני: יש הרבה דברים אבל תראה, בסופו של דבר אני שומעת תלונות ממנו וממך כמה חודשים.
אריאל: את שומעת ממני וממנו תלונות כמה חודשים.
אני: כן
אריאל: תלונות על מה?
אני: דברים שאתם לא מרוצים מהם.
אריאל: יש הרבה דברים שאני לא מרוצה. יש דברים שאני לא מרוצה ממה שאני עושה, יש דברים שאני לא מרוצה ממה שאת עושה, יש דברים שאני לא מרוצה ממה שריבלין עושה. מה הקשר? אנחנו כולם בני אדם.
אני: בסדר.
אריאל: היה נורא משעמם בחיים אם כולם היו מושלמים.
אני: גם זה.
אריאל: אני מציע שאתם תדונו בעניין תגיעי לאיזו החלטה שאת רוצה. זכותך להחליט מה שאת רוצה אני הבעתי את דעתי. שמעת אותה, תחשבי עליה. אני חושב שרצת מהר מדיי לכיוון קיצון מדיי. זו דעתי האישית. תחשבי על זה שוב.

אותי השיחה הזאת מאוד עיצבנה
הייתם מדברים ככה לעובד שלכם?


אז יום ראשון הגיע
כמובן שריבלין לא הודיע לי מתי הוא אמור להגיע אלי, אבל היות ויש לי גישה ליומן שלו ראיתי שהוא קבע לעצמו פגישה איתי. טוב.
אני כמובן מתכוננת לכך שהוא יגיע, זאת אומרת מתלבשת במשהו שהוא לא טרנינג ומחכה.
עוברת השעה שהוא קבע, אין קול ואין עונה.
חצי שעה לאחר מכן הוא שולח הודעה בוואטסאפ הקבוצתי של העבודה שהוא נתקע אצל לקוח
מן הראוי שאם אתה נתקע אצל לקוח וקבעת פגישה עם בן אדם, שתודיע לו כמה דקות לפני השעה היעודה שאתה לא מגיע, תקוע, מתעכב וכיוצ"ב.
בשלב מסויים התקשרתי לאריאל לשאול אותו מה קורה עם ריבלין ואם הוא עדיין תקוע אצל אותו לקוח. הוא אמר ש-5 דקות אחר כך הוא פתר את הבעיה שהייתה שם וחזר למשרד (אקא הבית שלו). כך שאם הוא רצה להגיע אלי הוא יכל (לא היה לו שום דבר נוסף בלו"ז לאותו היום חוץ מהפגישה איתי). רק שריבלין לא טרח להודיע או לעדכן אותי במשהו. כייף הא?
לקראת סיום יום העבודה התקשרתי אל ריבלין שוב, הוא לא ענה, ואז שלחתי לו הודעה שאני מבינה שהוא לא הולך להגיע ואני בכל מקרה צריכה לצאת.

בדיוק בשעה שכתבתי שאני צריכה לצאת הוא התקשר אלי לטלפון של העבודה, אז עניתי. הוא אמר שנקבע ליום אחר. אמרתי בסדר. לי לא חשובה הפגישה הזאת. מבחינתי הוא יכול לבוא לפה ביום האחרון של העבודה שלי כדי לקחת את הציוד שלהם וזהו.

זו אחת הסיבות שבגינן שלחתי את המייל שמודיע שאני עוזבת בסופ"ש (וחבל שלא עשיתי זאת ביום חמישי זה היה חוסך לי עוד 2 ימי עבודה איתם והרבה כאב ראש). כי אמרתי לעצמי שאם זה ככה הוא יוכל למשוך אותי עוד ועוד. אחרי הכל אין לו אינטרס שאני אעזוב.
נכון ש2 ימי העבודה האלה לא יהרגו אותי, פשוט הייתי מעדיפה שהסאגה הזאת תהיה כמה שיותר מהר מאחוריי ויפה שעה אחת קודם.

לפחות הספירה לאחור החלה

וגם כאן