מאמצע שבוע שעבר המנהל הישיר שלי לא נמצא
אני לא יודעת אם אני מתקדמת בקצב הרצוי או שלא
האמת שאין באמת אף אחד שיגיד לי
חפיפה לא באמת מעבירים לי
מרגיש לי כל כך לא נעים לשאול את הלא-חופף שאלות
בדר"כ עד שעות הצהריים יש לי מה לעשות
אבל אחר כך זה זמן שמתחיל לשעמם לי
אין מי שיישב איתי וילמד אותי את מה שצריך
אני לא מבינה למשל למה לא אירגנו לי זמן עם הבחור שהיה בתפקיד לפני
הרי ידעו מתי אני אתחיל לעבוד, ידעו שהוא צריך להעביר לי את החומר ולהסביר דברים
למה זה משהו שצריך לקרות רק בשבוע השלישי שלי לעבודה?
לפעמים כשאני שואלת את החופף שאלות
אני רואה אותו עושה דברים בכזאת פשטות בגלל שהוא מכיר
ואני לא נמצאת במקום הזה
ברור לי שזה לוקח זמן
אבל אני מרגישה so left behind
לעשות קורסים מקצועיים גם עולה כסף וגם צריך בשבילם זמן
ובקושי יש לי זמן אחרי שעות העבודה, בקושי בשביל עצמי
על
זמן ללימודים שאני צריכה להתחיל בהם (אם אני רוצה לעשות את המבחנים
בספטמבר ונובמבר) בכלל אין מה לדבר, זו פיקציה. אני מקווה שאחרי שיעבור
החודש הראשון אני כבר אתארגן על עצמי יותר טוב.
עכשיו אני יודעת שהם ממנים קורסים כאלה
אבל איזו צורה יש לזה אם בשבוע השלישי שאני עובדת אני אבקש מהם לממן לי קורס?
(אז מה אם המנהל מחלקה בא אלי באופן אישי להגיד לי לא לשכוח שהם מממנים את הקורסים האלה ושאני ארגיש חופשי להירשם לאחד או כמה כאלה).
הבחור שאמור לחפוף אותי מגיע תמיד מאוחר לעבודה
הוא נשאר עד מאוחר בהתאמה, אבל בשעות האלה אין כמעט אף אחד במשרד
וגם שומדבר מיוחד לא קורה, הוא יכול להיות שם עם עצמו לבד ולעשות בערך מה שבא לו
חוץ מזה הוא גם גר יחסית קרוב למקום העבודה, ומגיע הבייתה תוך 10-15 דקות
(לרוב האנשים אין את הפריווילגיה הזאת). אז החלק של לחזור הבייתה ואם יש או
אין פקקים לא באמת משחק תפקיד בשבילו.
אני אמנם הגעתי עם המון ידע משל עצמי לתפקיד הזה
אבל הם עובדים שם עם כל כך הרבה מערכות שאני לא מכירה וצריכה ללמוד
אין לי בעיה עם ללמוד, זה פשוט לוקח זמן עד שאני ארגיש שאני בטוחה בדברים שאני עושה
מרגיש לי שאני רוצה להיות בשלב של אחרי, שאני יודעת
השבוע גם הבחור שהיה בתפקיד שלי סוף סוף עבר איתי על דברים שקשורים לעבודה
הוא בעצמו אמר שלוקח לדברים לשקוע משהו כמו 3 חודשים
אז שאני לא ארגיש לא בנוח עם עצמי שאני לא זוכרת דברים ו/או שאני לא יודעת
יש לי איתו עוד פגישה על הדברים גם בשבוע הבא
באמת החלק שהכי מפריע לי זה שאין לי חפיפה מסודרת
אני מרגישה שאני מתפזרת על המון נושאים
ואין מי שימקד אותי, טוב קודם תלמדי X, אחר כך תעברי ל-Y וכו'.
הנסיעות בבוקר עם אותו חבר טוב לא נחמדות כמו שחשבתי שיהיו
קודם כל הוא אף פעם לא מגיע בזמן שקבענו (איחור קבוע של 10-15 דקות)
אבל זה ניחא
הוא מקטר לי על זה שהוא צריך לעלות במחלף מסויים כדי להוריד אותי
לא
הפקקים בדרך, לא הזמן נסיעה ה5 דקות המסכנות האלה של לעלות במחלף להוריד
אותי להמשיך לנסוע לעבודה שלו (נסיעה של עוד 10-15 דקות). הוא אפילו לא
מאחר לעבודה (מגיע באותה שעה שהגיע גם לפי שהוא התנדב לקחת אותי).
לפעמים אני אפילו שמה לב שהוא מגיע קצת גראמפי בגלל זה
לדבר איתו בבוקר כמו שעושים עם כל בן אדם לפחות כזה שמגדירים חבר זה בלתי אפשרי.
וזה לא שהוא לא טיפוס של בוקר (כמוני) הוא דווקא כן טיפוס של בוקר
אבל זה תלוי עם איזה מצברוח הוא קם בבוקר
ביום טוב, אפשר לדבר ולעשות צחוקים וזה נחמד
אבל חלק ניכר מהזמן הוא פשוט שם מוזיקה בווליום גבוה, מעביר שירים ותחנות כל הזמן
אובססיבי
למשטרות שמסתובבות בין הרכבים הנוסעים (יש אופנועי משטרה שאשכרה מסתכלים
לתוך המכוניות כדי לראות אם יש נהג שמתעסק עם הטלפון שלו בזמן הנהיגה).
עכשיו יש לנו זמן נסיעה של 40-50-60 דקות (תלוי פקקי בוקר) להעביר אותה ככה זה לא משהו בכלל
גם בטח לא עם מישהו שמקטר לכם על פאקינג 5 דקות שהוא עולה למחלף וממשיך הלאה.
הייתי מבינה אם היה מקטר על הפקקים, או על אם הוא היה מאחר לעבודה
אפילו אמרתי לאמא שלי שאם זה ימשיך ככה אני מעדיפה לנסוע כל יום באוטובוס מאשר איתו
זו כבר התקופה שהגוף שלי קם אוטומטית בבוקר גם בסופ"ש
משתדלת להקפיד על 6 שעות שינה באמצע השבוע
אין לי כמעט זמן לעצמי בבית כשאני חוזרת מהעבודה
4-5 שעות מהרגע שאני נכנסת בדלת של הבית (ועד שאני הולכת לישון) זה כלום
לא אמרתם ג'ק רובינזון ופוף נגמר הזמן
אני מאמינה שאחרי שאני אכנס לשגרת עבודה ולא למצב שבו אני רק לומדת דברים חדשים, זה יהיה יותר טוב (אני מקווה לפחות).
סופי שבוע הם הזמן היחיד שלי לנוח ולישון קצת יותר
וגם אחרי 8 שעות שינה אני מרגישה מותשת משום מה
אבל שוב הגוף צריך להתרגל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
