הכרתי לפני כמעט 7 שנים, 7 שנים זה יהיה ביוני.

איש מקסים, בן גילי, הבן אדם היחידי שאני יכולה בוודאות להגיד שאני לא רבתי איתו על כלום אף פעם, ואנחנו תמיד מסכימים על כל דבר גם היום.

אתמול דיברתי איתו, דברים אחרים הזכירו לי שאנחנו מכירים כמעט 7 שנים.

אני אוהבת את המספר 7, גם הוא. והתחלנו לצאת לפני כמעט 7 שנים ב7/10/98 (לא להאמין שאני זוכרת את התאריך הזה).

בתנ"כ 7 זה מספר טיפולוגי שמעיד על שלמות, לא קשור לפה, בטח שלא.

אבל זו הייתה המערכת יחסים הכי ארוכה שהייתה לי עד היום (שנתיים כמעט), והכי רצינית (כן יצא לנו לדבר במעורפל על חתונה וכד' וההורים שלנו נפגשו). מוזר לחשוב על זה היום...

איך אהבתי אותו אז, והוא אותי, זה מדהים איך נפרדו דרכינו, אבל לא לגמרי, אנחנו בקשר גם היום 5 שנים אחרי הפרידה. ונפרדנו בהסכמה. הכל אצלינו היה בהסכמה. זה מצחיק אפילו בשיחה שהייתה לי איתו אתמול הוא אמר לי שהוא רב ומתווכח עם חברים שלו, ידידים חברות, רק איתי לא, רק איתי אנחנו תמיד מגיעים לקו המשווה.

הוא הבן אדם היחידי שיודע עלי הכל, הוא היה איתי בזמנים קשים ובזמנים טובים יותר, הוא היחידי שאני שומרת איתו על קשר רצוף כבר 7 שנים.

לא הרבה אנשים נשארים איתי לאורך הזמן, מכל מיני סיבות, הוא כן, הוא תמיד שם. ואני יודעת שאם אני אצטרך את עצתו אני אקבל אותה.

הוא יודע על מה אני חושבת (ואני יודעת על מה הוא חושב) גם היום זה ככה.

והוא אובייקטיבי, אפילו אחרי כל מה שהיה ביננו.

אנחנו יכולים לא לדבר חודש-חודשיים ופתאום לדבר שעות בטלפון.

לפעמים זה מוזר לחשוב איפה הייתי לפני 7 שנים

זה לא היה מקום טוב להיות בו.

ההורים שלי היו עסוקים בדברים אחרים

אני עשיתי מה שבא לי.

ונפלתי חזק באותה תקופה

אני לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה שהייתה לי לפני 7 שנים (כמעט בדיוק) בחג פורים, אז נפלתי לבור הכי שחור שהיה לי בחיים.

אם כתבתי ששנה שעברה הייתה זוועה, לפני 7 שנים זה היה נורא יותר, רק שאני לא ראיתי ולא הרגשתי כלום, אני פשוט נפלתי לתהום אחת עמוקה ושחורה, בלי שאף אחד יתפוס אותי.

אני זוכרת שהוא, בכלל לא התכוון להתאהב בי, סתם רצה לצאת איתי, לא חשב שבגיל 17 הוא ייצא עם מישהי במשך שנתיים. אני עוד זוכרת שהחברים שלו היו צוחקים עליו למה הוא לא מחליף, ואם לא נמאס לו ממני.

הוא זה שהראה לי שהמשפחה שלי לא ממש מנהגת כמו משפחה (מאז הם השתפרו אלפי מונים). אמא שלי הייתה מרוכזת כל כולה באחי, אבא שלי היה או בעבודה או ישן או מעשן או בחו"ל (וזה מה שהייתי אומרת לכם באותה תקופה על אבא שלי). והייתה לי אחות קטנה (אז היא הייתה בת 6-7). ואני הייתי בבית לא הרגישו אותי. כל כך לא הרגישו אותי שכשהייתי חולה בכיתה י"ב לקח להורים שלי 3 שבועות לגלות את זה. אני פשוט לא יצאתי מהחדר, ואלמלא החבר שהיה לי אז, שהיה מעיר אותי כדי ללכת לאכול משהו, לשתות משהו ולקחת אקמול, אני לא יודעת אם הייתי חיה היום. לא אני לא בן אדם חולה, אבל המחלה שהייתה לי אז, מחלת הנשיקה, הפילה אותי לחודשיים שאני לא זוכרת מהם כמעט כלום.

אני לא אשכח את היום שאמא שלי מצאה אותי בלי הכרה בחדר ולקחה אותי לרופא ומשם למיון, לא ידעו בכלל מה לעשות איתי, ואיך אמא שלי אומרת, הייתי חצי מתה (או לפחות בדרך לשם).

אני זוכרת שאף פעם לא היו אצלינו ארוחות בשישי בערב, עד שהתחלתי לצאת איתו. כל אחד היה אוכל מה שבא לו מתי שבא לו. אבא שלי אף פעם לא היה נמצא בבית בשישי בערב, או שהוא היה עובד הוא שהוא היה נמצא אצל מישהו במושב. כשהתחלנו לצאת התחיל הנוהג של ארוחות שישי בערב, הוא נשאר עד היום הזה.

ההורים שלי תמיד טענו שהם מעולם לא עשו עייפה ועייפה בין הילדים. האמת שבאחי הם השקיעו המון,אבל המון כסף, זה משהו שאף אחת מאתנו הבנות לא קיבלה וגם לא תקבל. זה לא רק הכסף, זה התשומת לב שבאה יחד עם זה. והיום אמא שלי לא מכחישה את זה. היא יודעת.

היום כשיש רק את אחותי בבית זה אחרת.

אני זוכרת שההורים שלו ממש לא אהבו אותי, זה בלשון המעטה. אני זוכרת יום אחד שאמא שלו אמרה לו (לא בנוכחותי כמובן) שבכל פעם שהיא רואה אותי נעשה לה שחור בעיניים (הוא סיפר לי את זה). ההורים שלו פשוט לא אהבו אותי, הם טענו שאני באה ממעמד סוציואקונומי יותר גבוה משלהם (ומי אמר שהמזרחים לא מרגישים מקופחים?) לא הבנתי מה זה משנה בכלל. שאני אשכנזיה, מה שלא לגמרי נכון אני 3/4 אשכנזיה, יש לי גם צד שלא (ואם תראו אותי ואת אחותי, שאני לבנה למדיי ואחותי בצבע שוקו, תבינו), וגם שאני לא דתייה, וזה נכון וזה משהו שלא ישתנה, אני אתאיסטית מגיל 14, והדיעה שלי בנושא לא השתנתה מאז, היום אני יותר מתונה. אני הייתי צמחונית, ככה שעל אוכל לא היה להם מה להתלונן (חוץ מזה שהם לא הבינו איך אני לא אוכלת בשר). הם לא ידעו שאני אתאיסטית, הם ידעו שאני חילונית, הם לא אהבו את מה שהם ראו, לא שהם הכירו אותי טוב, אבל כנראה שהרושם הכללי שהיה להם עלי באותה תקופה היה רע למדיי. אני בטוחה שלא עם מישהי כמוני הם תיארו לעצמם את הבן שלהם.

אני זוכרת שכמה שנים אחרי, שאחותו ילדה והתקשרתי כדי לאחל מזל טוב ואמא שלו ענתה הייתה לנו שיחה דווקא מאוד נחמדה. מסתבר שאני הייתי הנורמלית בין החברות שהיו לו עד אז. והם סתם היו רכושניים עליו, דואגים מדיי.

לא שהם ידעו מה הוא עושה, כי הוא למד בפנימייה (דתית) ושם הבנים עשו מה שבא להם.

אותה פנימייה יצא לי להיות שם פעם אחת, ותפסו אותי שם, זה גרם למנהלים שם להעיף אותו מהביה"ס לחודש, קריטי למדיי. ההורים שלו ממש אבל ממש לא אהבו את זה. הם לא הרשו לנו להתראות, והוא היה בא אלי בסופי שבוע ולא נשאר עם המשפחה שלו, שאז היו הדבר הכי חשוב לו בעולם. ככל שההורים שלו ניסו להפריד ביננו ככה נצמדנו יותר.

אני אפילו זוכרת את אותו יום שאמא שלו התקשרה לבית של ההורים שלי ואמרה לאבא שלי שצריך להפריד בין שני הילדים. הוא אמר לה שהוא לא מתערב ולו רק בשל הסיבה שאם הוא יעשה את זה התוצאה תהיה בדיוק הפוכה. אז ההורים שלי לא הלכו נגד זה, ההורים שלו כן. והיינו שנתיים יחד, והם בסוף כן נתנו לי לבוא לבית שלהם, כדי שהבן שלהם יהיה איתם גם בסופי שבוע.

האמת שהיום כמעט 7 שנים אחרי אני יודעת כמה הם צדקו בכך שאנחנו לא מתאימים. הדרכים שלנו כל כך שונות. היום כל אחד מאתנו נמצא במקום אחר לגמרי. זה לא שאנחנו לא מתאימים בתור זוג, פשוט התפתחנו כל אחד מאתנו לכיוונים אחרים, שונים. זה רק הגדיל את הפער שהיה אז קטן.

אתם מתארים לעצמכם אותי היום נשואה? אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה...

בשיחה האחרונה שלנו הוא סיפר לי שהוא נפרד מהחברה האחרונה שלו. הם היו יחד 3 שנים ו-3 חודשים. זה המון זמן. הוא אמר שהחלק הכי קשה זה בעצם להתרגל ללבד הזה ללא להיות יחד. אני מבינה את זה לגמרי. זו הייתה מערכת יחסים מוזרה לגמרי, 2 החברות האחרונות שלו היו איתו בon & off. לא מבינה את זה, לי לא היה את זה איתו. הוא היה יציב, הוא היה הסלע שהיה שם תמיד ולא מתפרק הוא תמיד היה שם בשבילי. ואני כבר שמעתי אותו מתפרק ולפעמים גם אני הייתי הסלע בשבילו.

זה היה כל כך מזמן

נראה לי לפעמים כאילו שנים עברו

לא להאמין...

לא להאמין שפעם היו לי חיים כל כך מלאים...