לפני שנה שהייתי שקועה אי שם בתור איזה בור שחור כזה, ברצף של 3 פרידות מהתולעת (ואז עוד לא קראתי לו ככה). נפלתי למקומות שלא חשבתי שהם קיימים, שלא חשבתי שיש נמוך כזה, שלא חשבתי שכל הבעיות האפשריות יצצו בבת אחת ושאני לבד אצטרך להתמודד עם כולן. והחלום שלי על הלימודים התנפצץ לרסיסים, הייתי צריכה להתחיל הכל מההתחלה.

אני לא זוכרת אף שנה בחיים שלי עד לאותה שנה בה היו לי כל כך הרה הפסדים.

באמת ואני מסתכלת על זה שנה אחרי.

אני זוכרת את הנפילות האלה, פעם אחת אחרי השניה, 3 פעמים.

אני זוכרת שאתם הייתם פה

וטליק המילים שלך, לא יאמן כמה צדקת אז.

כמה אני הייתי עיוורת להכל, אולי פשוט כי התרגלתי להיות עם מישהו. ולא תמיד זה קל להיות לבד. במיוחד לא כשגרים רחוק מההורים ומהחברים.

אני לא אשכח שהוא היה זה שביקש ממני בכל הפעמים לחזור ולנסות שוב.

ואני זוכרת גם פעם רביעית, שאז אמרתי לו שאני אחשוב על זה ונסעתי לת"א.

וכמה עיצבן אותי שהוא התקשר אלי באובססיה, כשאני הייתי צריכה את הזמן שלי לעצמי.

אני זוכרת שהייתי אצל החבר הכי טוב שלי שאמר לי שאני חייבת להגיד לו, שאם בן זוג פוטנציאלי מתקשר וזה לא גורם לי לשמוח אלא להתעצבן יותר זה אומר שמשהו לא בסדר פה.

בתקופה ההיא נסגרתי, כבר לא הרגשתי אליו כלום יותר. כעסתי, כעסתי בגלל כל מה שקרה באותה שנה, לא הכל באשמתו, אבל חלק מזה כן, גם הוא יודע את זה.

הייתי לבד בב"ש

בלי חברים

בלי עבודה

בלי כסף

בלי לימודים

הכל נפל לי מהידיים

אני לא חושבת שהתקדמתי הרבה השנה.

הייתי צריכה לשקם את עצמי מבחינה אישית וכלכלית.

ולמדתי תוך כדי (וגם היום) יחד עם העבודה שתופסת את רוב הזמן שלי. והאמת זה כמו להיכנס עם הראש בקיר.

מבחינת הלימודים בקושי התקדמתי השנה.

מבחינה אישית, יש לי הרבה חברים מהעבודה בעיקר.

מבחינה מקצועית, יש לי עבודה, לא במקצוע שלי, לא משאת נפשי, אבל טוב לי שם, לפחות בינתיים. רק שלצערי אין שם לאן להתקדם. מה שאומר שעוד כמה חודשים אני אתחיל לחפש עבודה שוב. להרוויח 3 וחצי אלף (או ארבע במקרה הטוב), זה לא מספיק לי.

אני עדיין חייבת כסף לתולעת.

זוכרים שאמרתי שהוא לא ייראה את הדירה החדשה שאני גרה בה.

ברגע שהחלטתי שפה אני אשאר זה כבר הפך להיות דבר משני.

בפגישה האחרונה הוא היה אצלי בדירה, דווקא התרשם מהחדר שלי.

יתר הדירה נראית מוזנחת לגמרי.

אבל הוא כבר שם לב שמשהו השתנה

אנחנו התרחקנו מאוד

אני לא מרגישה צורך לדבר איתו על דברים אישיים שלי (לא שיש לי כ"כ הרבה)

אני חושבת שהוא שם לב שהשתניתי

וכשהוא היה פה, אני חושבת שהוא שם לב כמה הוא הולך אחורה

ואני, זה כבר לא ענייני מה הוא יעשה בחיים שלו

ברגע שאני אשלם לו את כל החוב שלי אליו אני לא חושבת שאני אהיה איתו בקשר

אין ביננו שום דבר משותף

כבר שנה שאני לבד

עוד חודש וקצת אני אהיה בת 24

לא הרבה דברים השתנו

אפשר לומר שהתבגרתי

היום אני יודעת הרבה יותר מבעבר

ועדיין יש לי המון מה ללמוד

מי שעוקב בבלוג בטוח שם לב שהוא נראה בהתאם למצב רוח שלי

קשה לי היום להאמין שהכל היה פה שחור ואפור

שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי

אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי

והסיפור אותו סיפור של מוות ופרידה

שלום געגועים להתראות לאהבה

הזכרונות מאחורי ישארו קפואים

חנות של מזכרות אקנה לי כמה חדשים...

ובטיסה אל תוך שמיים שצבועים שחור

אני נשבעת אף פעם לא להביט אחור

אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי

אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי

החברים מאחורי ישארו שלך

במילא הם היו תמיד שם ורק בשבילך...

רבות הדרכים לאהוב אותך

ארוכה ביותר הדרך לשכוח

אהבנו עמוק אהבנו פתוח

אבל הכי בטוח זה מרחוק...

בכל סיום יש התחלה של משהו חדש

ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש

האהבה שלך אלי היתה לאזיקים

סגורה בתוך קופסא נשארת תלויה כמו בובת חוטים

הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן

רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?

שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי

אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי

אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי

אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי

הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן

רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?

רבות הדרכים לאהוב אותך

ארוכה ביותר הדרך לשכוח

אהבנו עמוק אהבנו פתוח

אבל הכי בטוח זה מרחוק...

רבות הדרכים / דניאל סלומון