בסופ"ש שוב נסעתי לבית של ההורים. אחי נמצא ברגילה, אבל הוא בקושי נמצא פיזית בבית, כל ערב הוא יצא לבלות אי שם ברחבי הארץ. ההורים שלי כבר ממש התעצבנו עליו, כי בכל פעם הוא היה משאיר את הרכב עם מיכל ריק ולא ממלא אף פעם. ביום שישי הם סוף סוף החליטו שהוא את הרכב לא לוקח.

הוא נסע ביום שישי אחה"צ ל"מחנה אימונים" של הג'ו-ג'יטצו ברמת חן. כבר שנים שהוא מתאמן בזה.

האמת שגם אני התאמנתי בזה כשהייתי קטנה, אבל לא אצל הסנסאי של אחי, למעשה באופן מצחיק למדיי הסנסאי של אחי היה הבן זוג הקבוע שלי באימונים. אז הוא היה ילד צ'אבי כזה (והוא מבוגר ממני ב3-4 שנים), היום הוא נראה ממש טוב ((:

בכל אופן, קבוצת המתאמנים בגיל של אחי הפכה להיות מאוד מגובשת, הם יוצאים יחד, מבלים יחד, ממש חברים טובים. המאמן של אחי אפילו קופץ לבית של ההורים שלי בספונטאניות (אבל מודיע לפני שהוא מגיע ובודק שזה בסדר).

אחי ועוד חברים שלו הלכו לעזור לו במחנה אימונים, להדריך ולשמור על הקטנים יותר. אפשר לקרוא לזה אחוות לוחמים. או סתם עזרה לחבר טוב. גם ככה אחי אוהב מכות (הוא קיבל תעודת הצטיינות בשבוע לוט"ר שהיה להם).

מאז שאחי בצבא בכל פעם שהוא מגיע לחופש הוא חושב שמגיע לו הכל. ההורים שלי מותשים לאחר סופ"ש שהוא בבית, שלא לדבר על שבוע שלם. משום מה הוא מצליח לסובב אותם על האצבע הקטנה שלו, הוא תמיד מקבל כל מה שהוא רוצה (טוב אולי לא תמיד, אבל בדר"כ כן).

לפעמים פשוט נחמד לי לא לעשות כלום. בסופ"ש האחרון פשוט נחתי בבית של ההורים, היה לי פשוט משעמם! כמה אפשר לראות טלוויזיה?

הספר החדש שהתחלתי לקרוא התגלה כמשמים למדיי, הגעתי עד עמוד 100 והחלטתי לוותר. ואני עוד אוהבת לקרוא ספרים.

הספר האחרון שקראתי לעומת זאת דווקא היה מאוד מעניין. הספר הוא יסמין של עלי אמיר (הסופר שכתב את תרנגול כפרות). פה אפשר להבין ולו במעט על הסכסוך היהודי-ערבי ובכלל על החיים אחרי מלחמת ששת הימים והאופוריה של אז. הסופר ממש הצליח להעביר לי את ההרגשה.

הדבר שהתחוור לי במיוחד תוך כדי קריאת הספר הוא כמה שאנחנו הורסים את המדינה שלנו. נכון, הייתה התפתחות וקידמה אדירה שכולנו ערים לה, אבל ההרס של האדמה, החרבת הצמחייה, הירוק, העצים הכל. עוד מעט ולא תהיינה חלקות אדמה ירוקות במרכז, הכל מתועש, במקום עצים צומחים בניינים, במקים דשא סוללים כבישים ומדרכות, אין אף פינה ירוקה בתוך העיר.

נכון, יש פה ושם פארקים שמהווים "ריאות ירוקות" אבל זה לא מספיק. הכל הפך להיות עירוני, מתועש, אפור, פיח ועשן בכל מקום. והאמת זה לא משנה אם זו עיר במרכז או בדרום, הדבר הינו הך.

חבל רק שהאדמה לא חשובה לנו ואנחנו רק הורסים כל חלקה טובה במדינה שלנו.

היום אבא שלי הודיע לי שמה-31 ביולי הוא יהיה מובטל. אבא שלי רפתן וכבר יותר משנה ידוע לו ולנו שסוגרים את הרפת במושב. זה לא מושב רגיל זה מושב שיתופי שעבר הפרטה כאשר כל הענפים עדיין שייכים למושב (והרווחים הולכים למושב).

אבא שלי אף פעם לא היה מובטל, ומי יכול בכלל למצוא עבודה בגיל 53?

אין לי מושג קלוש מה הוא הולך לעשות עם זה.

בת דודה שלי ילדה במזל טוב בת בשם נועה.

זה הופך את דודה שלי (אחות של אבא שלי) לסבתא ((:

(אבל היא לא אוהבת שקוראים לה סבתא).

כשאבא שלי סיפר לאמא שלו היא שמחה, אמרה שלפחות היא זכתה להיות סבתא גדולה.

חבר שלה לעומת זאת לא הגיב בכלל (ואנחנו היינו המשפחה שלו כל החיים שלו).

אבא של אבא שלי כנראה תעבור לגור בבית אבות. יש לה אלצהיימר והיא בת 83. חבר שלה טס לחו"ל ואי אפשר להשאיר אותה לבד בבית. בהתחלה חשבנו על מטפלת, אבל זה יוצא מאוד יקר וכן היא צריכה השגחה רפואית פה ושם. המצב הבריאותי שלה מעולה, והמחלה בשלבים מאוד התחלתיים (היא רק חוזרת על עצמה המון). וגם בבית אבות היא תהיה בחברה של אנשים ולא מבודדת כמו שהיום.

דודה שלי מצאה בית אבות בקיבוץ שקרוב למושב שבו היא גרה בצפון, אמנם זה רחוק מאתנו אבל אנחנו לא צריכים לחשוב על הנוחות שלנו, אלא על הנוחות שלה, שתהיה במקום שהכי טוב בשבילה ושיטפלו בה כמו שצריך. דודה שלי גם אמרה שלא תהיה לה בעיה לבקר אותה, אבא שלי לעומת זאת, גם אם הייתה קרובה אלינו (והיום היא גרה בפ"ת) לא היה מגיע, כמו שהיום הוא בקושי מגיע לבקר אותה כי אין לו רשיון נהיגה.

וחבר של סבתא שלי, הוא כל הזמן מתלונן על זה שהיא חוזרת על עצמה ומשגעת אותו, בכלל אין לו ראש אליה. והוא מכיר אותה שנים הוא היה כמו משפחה אצלנו בכל האירועים, בכל המקומות. הוא גם משתיק אותה ומדכא אותה, רואים איך היא מתכווצת בכיסא למשמע מילה שלו. דודה שלי לא רוצה שהוא יהיה בסביבה ובעיקר בגלל זה היא רוצה שהיא תהיה בבית אבות רחוק מהמרכז שם הוא לא יוכל לשגע אותה. הוא טוען שהיא תמות בלעדיו (ואולי הוא לא יכול בלעדייה?).

בכל מקרה כנראה שהשבוע ייפול דבר...

ועד אז שיהיה לכולנו שבוע מדהים!