במילה אחת אני יכולה להצהיר שאני עייפה.

כן אני לא אתלונן על זה כל השבוע (אבל מרוב עייפות אני לא מצליחה להוציא פה מילה).

אבל בסופ"ש אני עסוקה בעיקר בשינה (וכן בניקיונות למיניהם ובישולים).

אמנם המשכורת לא רעה בכלל, אבל זה לא שווה את זה שאין לי ממש חיים, לפחות לא כרגע.

אחרי החגים נתחיל לעבוד במשמרות, מה שאומר חסל סדר שעות נוספות כל יום (למרות שאני בטוחה שיהיו למי שרוצה) אבל שעות עבודה נורמליות.

למי שתוהה אני קמה כל יום ב-6 בבוקר, יש לי זמן התארגנות של ½ שעה ואז אני יוצאת מהבית לעבודה. לוקח לי בערך שעה וחצי להגיע באוטובוסים. ות"א וכל הכניסות והיציאות ממנה ואליה פקוקות בערך מהשעה 7 בבוקר. 11 שעות עבודה, ואני חוזרת בסביבות 21:00 הבייתה. אין זמן לסידורים, בקושי לאינטרנט, בקושי למשהו.

מזל שיש אינטרנט בעבודה, ככה יוצא לי להגיב לכל מי שאני רוצה (אבל לכתוב שם פוסט זה כבר דבר אחר לגמרי, אי אפשר ממש להתרכז במשרד של 9 אנשים).

לפני שבוע יצאתי עם דודה שלי להצגת יחיד בשם "יוסי צברי. פשוט."

מופע יחיד שיש שם הכל. מקטעי בידור מצחיקים ועד שירה וריקודים.

השחקן מציג את המופע כמופע קומי. שכן הוא כזה אבל לא רק.

אנשים שיבואו ויצפו לסטנד-אפ קורע לא יימצאו את זה שם.

וגם רוב החומר מדבר לאנשים מבוגרים, קרי מבוגרים יותר ממני.

מגיל 35+ שבדיחות על תוכניות TV של פעם בשחור לבן או על אי אלה שכונות בת"א או פ"ת יגידו להם משהו (אני עד עכשיו תוהה איפה זה שעריים בפ"ת).

היה מצחיק, היה מרענן, והיה ספונטני.

האמת שהיה לי כייף לדבר עם דודה שלי

למרות גילה "המופלג" (39 למי שתהה) היא חושבת בדיוק כמו הצעירים של היום (ולעניות דעתי גם לא נראית בת 39). היא רקדנית ויש לה מופע משלה, והיא מאוד התלהבה מקטעי הסטפס שהיו במופע (היא גם לומדת סטפס).

בכל מקרה דודתי האהובה אמרה לי שהדבר הכי חשוב שאני צריכה לעושת עכשיו זה להוציא רשיון נהיגה (כן, אין לי רשיון נהיגה, מודה) ולקנות רכב. אני בהרמת גבות תהיתי לעצמי כמה יעלה לי התענוג ואם הוא באמת הכרחי. עזבו את הקנייה עצמה של הרכב. ההוצאות על רכב בחודש מגיעות לכדי 2000 ₪, שירדו מחשבוני הצנוע והרעוע גם ככה. כשהיום אני מסתדרת טוב מאוד עם תחבורה ציבורית שעולה לי 311 ₪ לחודש (זה המחיר של החופשי-חודשי של "דן", המרחבי, זה שאפשר לנסוע איתו לכל מקום שיש בו "דן"). להוציא רשיון זה משהו אחר, אבל לקנות ולהחזיק רכב??? למי מי מת. אני רוצה לחיות, אני רוצה (וצריכה) לקנות מלא דברים עם ה2000 ₪ האלה. הרכב יוכל לחכות לתקופה שבה אני באמת אצטרך אותו.

ביום שישי נסעתי להורים שלי. אחי נמצא ברגילה הוא חזר הבייתה ½ חולה. לפחות יש לו שבוע לנוח ולבלות כאהבת נפשו.

בנוסף סיימתי את רוב ההתקנות במחשב של אחותי. סוף סוף יש לילדה אינטרנט (ואין מאושרת ממנה) רק מה, כדי להשליט בה את למידת האנגלית ה-כ-ל שם באנגלית (טוב כמעט הכל).

אבא שלי עבר תיאוריה (יש לו רשיון על טרקטור אבל לא על רכב) והוא התחיל לקחת שיעורי נהיגה במרץ. הוא למד תיאוריה עם ריטלין שמאוד עזר לו.

אחותי לומדת בתיכון, כבר הספיקו להעלות אותה ברמה באנגלית ובמתמטיקה. מסתבר שהמורה שלה למתמטיקה עשתה לה עוול, בעצם לכל התלמידים שהגיעו מאותו ביה"ס, ושיבצו אותם בשל כך ברמה פחות מהרמה שלהם. ובגלל שאמא שלי מאוד דואגת לציונים של אחותי, ובכ"ז יש פה השקעה כספית (אלה המקצועות בהם היא מקבלת שיעורים פרטיים) היא לחצה על הביה"ס והעלו אותה ברמה. לאחותי גם יש ליקויי למידה, היא לוקחת סוג של ריטלין שקוראים לו קונצרטה, הוא טוב ל12 שעות, לטענתה של אמא שליי זה יותר מדיי, הרבה יותר מדיי. אחותי לא גדולה במיוחד (לא בגובה ולא ברוחב) וזה נשאר ליותר מ-12 שעות לפעמים, ומי שראה את השפעת הריטלין יודע שזה גורם לריכוז בכל אותן שעות שהוא משפיע. אי לכך ובהתאם לזאת אמא שלי רוצה שהיא תיקח ריטלין של 8 שעות בלבד, לא צריך "לסמם" את הילדה ל-12 שעות.

אחי למשל היה מסתדר טוב מאוד עם הריטלין המקורי שהיה של 4 שעות, הוא היה לוקח 2 כדורים ביום (והוא הרבה יותר גדול מאחותי הוא 1.80 מ' בעוד אחותי 1.50 מ').

ספרים

משהו מצחיק שגיליתי בשיטוטיי באינטרנט ובחנויות ספרים למיניהן. ספרים בעברית עולים הרבה יותר מאשר ספרים בכל שפה אחרת. למעשה אותו ספר באנגלית ובעברית יהיו בעלי מחיר ושנה לגמרי. הספרים באנגלית מחירם נע בין 50-60 ₪ בעוד הספרים בעברית מחירם נע מ80 ₪ והשמיים הם הגבול.

היה לי קשה מעט לחזור לקרוא באנגלית. שנים שלא קראתי ספרות באנגלית (מאז התיכון, אני קוראת באנגלית כל מה שקשור למחשבים, אבל עדיין זו לא ספרות). בסופו של דבר הגעתי לכמעט אותה מהירות בה אני קוראת בעברית.

לפני שבוע ומשהו סיימתי לקרוא את הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" (ככה לפחות קוראים לו באנגלית). הספר ייצא בעברית רק בחנוכה וייקראו לו "הארי פוטר והנסיך המסתורי" כבר הורס את כל השם של הספר, בעצם עושה לו עוול. כל הספר מדברים על הנסיך חצוי הדם ואף אחד לא יודע מי הוא (למרות שבמקרה הניחוש שלי היה נכון).

בכלל תרגום לעברית הוא מאוד בעייתי. המילה prince באנגלית יכולה להיות גם נסיך וגם נסיכה. בעברית אין את התהייה הזו. רק בסוף הספר מגלה לנו הנסיך חצוי הדם מי הוא באמת.

בעצם הספר נעשה מעניין באמת רק מהאמצע. כאשר חמשת הפרקים האחרונים הם הכי מעניינים בספר (ואותם קראתי ברצף).

וכמו בכל ספר של JKR (זה הקיצור של השם של הסופרת) מישהו מת בסוף. מי מת, למה ואיך, תצטרכו לקרוא בספר, כי אני לא מתכוונת להרוס פה את המתח לאנשים שכן אוהבים את הספר ולא רוצים שיקלקלו להם.

מה שכן הסוף של הספר היה עצוב למדיי (ואפילו אני הזלתי דמעה).

הספר השביעי (וטוענים שהוא יהיה האחרון) ייצא רק בעוד כשנתיים. בפורום אחד שקראתי בו אמרו ש-JKR התחייבה רק ל-7 ספרים (אחד לכל שנה בהוגוורטס) מה שנשמע לי לא הגיוני כי בספר האחרון נפתחו כל כך הרבה דלתות לדברים מעניינים שלא נראה לי אפשרי לסגור את כולם בספר אחד (עב כרס ככל שיהיה). חוץ מזה אם היא רוצה לכתוב יותר מ-7 ספרים. אני אישית לא מבינה את העניין ההתחייבותי הזה.

חוץ מזה בנובמבר יוצא הסרט על הספר הרביעי (פה זה יהיה בדצמבר ככל הנראה) שזה כבר דבר מעניין בפני עצמו.

כל מי שצוחק ואומר שזה ספר או סרט לילדים שיגיד את זה למיליוני המבוגרים שקוראים את הספר הזה בשקיקה וגם אהמ אהמ... הולכים לראות את הסרט.

מוזר להיכנס לפורומים שעוסקים בספרים. יש שם אוכלוסייה צעירה יחסית (יותר ממני) שמעלים ספקולציות ותהיות על הספר הזה ועל הספר הבא. וגם תיאוריות הזויות על אי אלה דברים שונים ומשונים. זה מעניין לקרוא, אבל דיי ממצה, במיוחד אם אין לך מה להגיד בנושא יותר מדיי. מה שטוב שם זה שכל שאלה שתעלה על דעתכם תיענה שם.

עד כאן להפעם

ושיהיה לכולנו שבוע רגוע ומדהים!