אתמול היה לי יום קשה, אחד מהקשים שהיו לי בחיים.

אני לא זוכרת אי פעם שמישהו שקרוב לי נפטר.

אני לא זוכרת אי פעם שזה עשה לי כזה כואב מבפנים.

אני לא זוכרת שאי פעם בכיתי במעמד כזה.

יש אנשים שכשאתם מכירים אותם הם יחרטו בזיכרונכם לנצח.

כזו הייתה האישה המיוחדת הזו שהלכה בטרם עת בגיל 61.

בן אדם שהיה כל כך חי, בכל מצב בכל מקום, תמיד היה לה חיוך על הפנים.

היא נולדה ב8.8.44 ונפטרה ב10.10.05 (שימו לב למספרים).

הרב אמר שמי שנפטר בתקופת ה-10 ימים נוראים הוא צדיק.

להיות שם בבית שלהם שהיא לא שם

שכולם מחכים שעוד שנייה היא תיכנס עם החיוך שלה דרך הדלת.

שאבא שלי סיפר לנו שהם שמו מייחם על השולחן בסלון והוא אמר שאי אפשר פשוט לשים אותו על השולחן כי אם הוא ייהרס מיצי תמות. ובעלה והבנות שלה מסתכלים עליו וצוחקים בהיסטריה, כי הם יודעים שהיא איננה, אבל זה עוד לא נקלט בראש שזה באמת זה.

שהיא איננה.

פעם שניה שהיה לה סרטן

בפעם הראשונה היא יצאה מזה

ותמיד אומרים שאם זה חוזר בפעם השניה, זה יותר קשה

גם אם זה לא אותו אחד כמו מקודם.

הגוף פשוט הורג את עצמו

במלוא משמעות המילה.

שנה שהיא קיבלה טיפולים

הרופאים כבר הרימו ידיים

היא לא סיפרה לאף אחד מלבד המשפחה הקרובה.

אפילו החברים הטובים שלה לא ידעו.

היא לא רצתה שירחמו עליה

לפעמים זה מכעיס שבמדינה שלו התרופות והטיפולים שמצילים מסרטן, לא נמצאים אפילו בסל הבריאות ובנוסף עולים הון. וניתנים רק לח"כים וכד'. לא תאמינו איזה תרופות מדהימות יש כדי להילחם במחלה הזו באירופה ובארה"ב. רק בישראל אנחנו עדיין חיים כמו במדינת עולם שלישית בכל היחס הקשור למחלה הזו, סרטן, לא חשוב מאיזה סוג.

בבית שלהם, לפני הלוויה, היינו רק המשפחה הקרובה וחברים טובים.

זה היה נוראי בכל פעם שהזכרנו אותה נשפכו שם דמעות

דמעות זה דבר מדבק, אחד מתחיל וכולם יחד איתו.

זה לא נקלט, פשוט לא נקלט שהיא לא שם.

כשאבא שלי קיבל את ההודעה הוא התמוטט

הוא אמר שבחיים שלו הוא לא היה ככה

הוא קיבל התקפת עצבים הוא פשוט צרח

המשפחה הזו היו בשבילו הכל

למרות שהיא הייתה מבוגרת ממנו רק ב8 שנים

הם היו כמו הורים בשבילו

הם חינכו אותו

הוא היה כמו בן בית אצלם אז וגם היום

הוא נשאר שם בלילה עם הבנות שלהם

יש להם 2 בנות לא צעירות, בסביבות ה-30+ לחייהן

הם אמרו לבני הזוג שלהן ללכת הבייתה כי ג'ינג'י נשאר איתן.

ואבא שלי נשאר.

ללוויה באו מאות אנשים

היא הייתה מנהלת הספרייה של המועצה האיזורית מודיעים

לא נראה לי שהיה מי שהכיר אותה ולא הגיע לחלוק לה כבוד אחרון

ההספדים היו קורעי לב

אנחנו הסתכלנו על הארון ולא האמנו

ליד הארון עמדה תמונה שלה מחגיגות היובל למושב בו הם גרים

כל כך חייה כאילו היא עדיין איתנו.

והדמעות, הדמעות פשוט תפסו פיקוד ויצאו מעצמן ללא שליטה.

אף אחד לא מאמין שהיא באמת איננה.

אני תמיד אזכור אותה ככה

עם רעמת התלתלים הזוהרת

עיניים כחולות מבריקות

עם חיוך תמידי על הפנים שלה

זוהרת, חייה

כאילו היא מעולם לא הלכה מאתנו