הרבה דברים לא משמחים במיוחד קרו בימים האחרונים. ואני שחשבתי שהדאגה הכי גדולה שלי תהיה בגלל השביתה של בזק והמודם ADSL שלי שהתקלקל ואני צריכה להחליף....

הכל התחיל ביום חמישי בצהריים, סבתא שלי התקשרה לאמא שלי מבולבלת לגמרי והודיעה לה שזיוה נפטרה ושעוד חצי שעה תהיה ההלוייה בהרצליה. זיוה זו אשתו של דוד שלי, אח של סבתא שלי. היא הייתה בת 65. אישה שאני לא האמנתי ששמעתי שהיא רק בת 65 כי היא נראתה הרבה יותר.

הסיפור האמיתי הוא דיי עצוב, לזיוה ובעלה היו 2 בנות, תרצה ושלומית. שלומית הייתה הבת הבכורה בבת עיניה של אמה, היא הייתה מוכשרת מאוד, יפה, חכמה, כל הורה היה מאחל לעצמו בת כזו. לפני כ-30 שנה לקראת סוף השירות הצבאי שלה שלומית נהרגה בתאונת דרכים בצבא. מאז אותו יום אמא שלה הייתה מדוכאת. היא אף פעם לא יצאה מהדיכאון הזה. כאילו שהיא מתה יחד איתה, אפילו שהייתה לה ילדה נוספת.

זיוה הייתה אישה עם  כל מיני מחלות, הייתה לה סוכרת ולחץ דם ובעיות לב, והיא לא טיפלה בהן כמו שצריך, היא לא רצתה לחיות. אפילו שבסביבתה כולם דאגו לה וכולם רצו שתהיה שמחה. שום דבר לא עזר. זיוה הייתה אישה יפה,  היה לה עור לבן וחלק עיניים הכי כחולות שבעולם, כשאני הכרתי אותה היא כבר נראתה זקנה, שבורה, מקומטת, מישהי שחיה רק בגלל שאין לה ברירה אחרת.

זיוה נפטרה ביום חמישי בבוקר, היא ישבה לאכול ארוחת בוקר עם הנכדה שלה ופשוט מתה לה מול העיניים. יש שאומרים שזו הייתה התמוטטות של כל המערכות בגוף, יש שיאמרו שהיה זה התקף לב, אי אפשר לדעת בוודאות. הנכדה נראתה שבורה, היא אף פעם לא ראתה מישהו מת מול העיניים שלה. אמא שלה כל הזמן  הרחיקה אותה מהמוות, בצבא היא הייתה מורה חיילת, וסידרו שהיא תשרת  קרוב לבית באיזור בטוח. אמא שלה אמרה שכמה שהיא שמרה עליה בצמר גפן היא לא תיארה לעצמה בחלומות הכי גרועים שהבת שלה תצטרך לראות את סבתא שלה מתמוטטת ומתה מול העיניים שלה.

אני לא הייתי בהלוייה, הגעתי לניחום אבלים במוצאי שבת, ראיתי את דוד של אמא שלי שבור ממותה של אישתו שאותה כל כך אהב. אפילו אחרי כל כך הרבה שנות נישואים הוא אהב אותה מאוד. הבת דודה של אמא שלי שכאילו לא ידעה איך לעכל את כל העניין, לא ראיתי אותה בוכה אלא במין הלם כזה, של אין לי מושג אין להגיב לעניין הזה. אולי בגלל שהיו לה כל כך הרבה כעסים על זה שאמא שלה זנחה אותה כאשר אחותה נפטרה. היום שם הרבה אנשים. דוד של אמא שלי ואישתו היו אושיות מוכרות בעדה הבוכרית והרבה אנשים באו לחזק את ידיו, לתמוך, להיות שם בשבילו.

אני לא יודעת מה הוא יעשה אחרי השבעה לבד בבית הגדול הזה בהרצליה. דוד של אמא שלי אפילו שהוא בשלהי שנות ה70 לחייו, הוא בן אדם מוכשר, איש עסקים ממולח, מתקדם יחד עם הקדמה (הוא יודע לגלוש באינטרנט ומבין מה הולך שם וגם יש לו נייד משוכלל שהוא יודע את כל הפונקציות שבו). כל כך כואב לי עליו, כואב לי בכאבו בצערו...

לאחר שחזרנו לבית של ההורים שלי חבר טוב של אבא שלי התקשר מגרמניה. החבר של אבא שלי ומשפחתו גרו במושב שלנו במשך כמה שנים וירדו לגרמניה כאשר הייתה מלחמת המפרץ בשנת 1991 ומאז הם חיים שם. חבר של אבא שלי, רוני סיפר שגילו שלבן הקטן שלו יש סוכרת נעורים. סוכרת זו אולי היום לא מחלה קשה כמו שהייתה בעבר אבל עדיין ניתן למות ממנה אם לא מטפלים בזה נכון. צריך להזריק אינסולין, וצריך לעסוק בספורט אחרת נוצרים נמקים בגוף. הבן הצעיר של רוני הוא ספורטאי, משחק כדורגל בקבוצה העירונית. לרוני קשה לדעת שהבן שלו חולה במחלה כזו והוא נראה כל כך בריא...

היום חזרתי לבית שלי בבאר שבע, מחר כבר חוזרים ללימודים באוניברסיטה. ואין לי הרגשה של חג, גם לא הייתה. אוף! זה אחד החגים שאני אוהבת לחגוג ודווקא השנה הוא ספוג בעצב...