בשישי בערב הייתי אצל ההורים שלי, ארוחת ערב, אחי היה שם גם, אחותי, וההורים שלי החליטו להזמין חברה שלהם שגרה במושב. מעניין לפעמים לדבר איתה, לפעמים זה יכול להיות ממש מעצבן.
אז אני באה להורים שלי שאני חצי מתה (כי כבר כמה ימים שאני חולה ואני לוקחת אנטיביוטיקה להמונים). קיבלתי ימי מחלה עד יום ראשון (לא משהו שיגרום להורים שלי לבוא ולקחת אותי מת"א). ואותה אחת שאין לה מושג קלוש מהעבודה שלי אמרה, שכשהיא הייתה חולה לא משנה מה היה לה היא הייתה הולכת לעבודה. האמת, אני הכי שונאת בעולם אנשים שאומרים לי מה הם היו עושים כשהם היו במצבי.
כל עבודה היא עבודה שונה. העבודה של אותה אחת אמנם חשובה, אבל לא אינטנסיבית וקשה כמו העבודה שאני עושה. טוב אני לא חושבת שהעבודה שלי כ"כ קשה. אבל בעבודה שלי מ-8 בבוקר שאני מתחילה לעבוד, ועד 7 בערב אני צריכה להיות בפוקוס מלא, לפתור תקלות (מחשוב) תוך גג 5 דקות ולעבור לתקלה הבאה. מה שאומר שאם אני מרגישה לא טוב, או עייפה (מה שקורה כשלוקחים אנטיביוטיקה וכשחולים) אני לא מסוגלת להתרכז בדברים האלה. שלא לדבר על לקום בשעות שאני קמה בדר"כ לעבודה (5:45) או על לעבוד בלחץ נוראי (כי זה מה שקורה בשבועיים האחרונים בעבודה שלי, בגלל מעבר לעיר אחרת). בבית שלי אני מצליחה להחזיק את עצמי 5-6 שעות עד שאני נעשית שוב עייפה.
ושלא תבינו אותי לא נכון אני מאוד נהנית מהעבודה שלי, הזמן שם טס מהר. אבל אני אוהבת לבוא לעבודה שלי שאני מרגישה טוב, ולא שאני מרגישה חצי מתה. אני לא אוכל לעמוד במשימות שיש לי ביום כשאני במצב כזה. זה כמו לנסוע בפול גז בניוטרל, זה לא הולך ככה. אני לא אבוא כדי לעשות פחות ממה שאני עושה בדר"כ ואח"כ עוד להרגיש זוועה עם עצמי שלא עמדתי ביעדים של אותו יום ובכלל להרגיש רע בגלל שאני חולה.
אני לא הולכת על כל שטות לרופא, 3 ימים הרגשתי לא טוב עד שהרגשתי ממש זוועה. אבל אם אני חולה, אז אני חולה עד הסוף. ועד שאני לא אבריא לגמרי אני לא הולכת לחזור לעבודה. אני יודעת בדיוק מה ייקרה אם אני אחזור ביום שני לעבודה, אני אסתבך (מה שקורה תמיד כשאני לא שומרת על עצמי) ואז אני אשב עוד בבית. וממש אין לי כוח לזה.
ביום חמישי הקרוב התאגיד הולך לעבור למקום חדש, זה בעצם לא כל התאגיד, רק האגף שלי, בעצם כל הבניין שאני עובדת בו היום. אנחנו הסנוניות הראשונות. יש כמה אגפים שעוברים יחד איתנו, אבל אנחנו, האגף של תקשורת ותשתיות הוא אחד מהאגפים הגדולים והחשובים בחברה. ואני כנראה לא אהיה שם ביום של המעבר. אמרתי לאמא שלי שאני אוציא ימי מחלה עד שאני אסיים עם האנטיביוטיקה, אבל אני מוכנה להתנדב ולבוא לשם לכמה שעות בשביל לעזור. אני לא הולכת להרוג את עצמי בשביל אף אחד, כן גם לא בשביל העבודה שלי. גם ככה אם מעריכים אותנו או לא בשביל מה שאנחנו עושים אנחנו אף פעם לא שומעים את זה והמחלקה שלי קורעת את עצמה כבר 3 חודשים בגלל המעבר הזה מילה טובה אחת לא שמענו מהמנהלים שמעלינו. ואפילו האחמ"ש שלנו אמר שתדעו שאתם הכי נקרעים פה (כי אנחנו הקיר שבולם את כל התקלות, רק מעט תקלות עוברות את המחלקה שלי ועוברות הלאה לטיפול רציני יותר), אבל אף אחד מחוץ למחלקה שלנו לא מעריך אתכם, כל אחד חושב פה שהוא זה שעובד הכי קשה בעולם.
מאז שאבא שלי התחיל ללמוד פתאום חל בחיים שלו שינוי דרסטי. בעבודה הקודמת שלו, הוא היה מתוסכל וממורמר, ועכשיו הכל השתנה. מי היה מאמין שאבא שלי ילך ללמוד, יטפל בעצמו כדי שיהיה לו אישור לקחת ריטלין. מי היה מאמין שאבא שלי ידאג לאמא שלו למטפלת סיעודית, כל העבודה הזו הייתה שלו. האמת עכשיו כשהוא לומד סיעוד (דרך משרד התעסוקה) הוא פתאום מבין את כל המחלות האלה שיש לאנשים מבוגרים, פתאום הוא מבין את ההתנהגות של אמא שלו, פתאום הוא עושה! כן אבא שלי עושה דברים.
ובכלל עוד שבועיים נגמר לו המלווה ברישיון (שהוא הוציא תוך שבועיים!) ואז הוא יוכל לנסוע לבד ולהוריד מאמא שלי חלק מהנסיעות שהיא עושה בדר"כ.
אח שלי גם היה בבית. יצא לנו לשבת ולדבר. הוא יוצא עכשיו עם מישהי (חודשיים) ומרגיש שזה לא זה. הוא סיפר לי שאבא שלנו אמר לו לא להביא יותר בחורות הביתה, אבא שלי אמר שחבל לו על הבנות האלה שאחי מביא (עושה איתם מה שעושה בחדר שלו) ואח"כ לא רואה אותן יותר. לא יודעת באיזה סרטים אבא שלי חיי, אבל כל בחורה שנכנסת עם מישהו למיטה אחרי הדייט הראשון צריכה לקחת בחשבון שלא בטוח שהוא רציני.
בכל מקרה אותה בחורה, אבא שלי ראה אותה וחושב שהיא ממש נחמד, אבל אחי סיפר לי עליה, לא שהיא לא נחמדה, אבל היא לא עושה לו את זה. הוא אמר לי שלפני שבוע היה להם ריב. איזה ריב אמור להיות לך עם מישהי שאתה יוצא איתה חודשיים? אתה צריך לחזור הביתה ורק לרצות לראות אותה ולהיות איתה. ואח שלי לא מרגיש ככה.
אבא שלנו בכל הזדמנות שואל עלייה, בעוד אח שלי כבר דיי איבד עניין. ובכל אמר שזה משגע אותו שאבא שלנו רודף אחריו עם זה.
אח שלי אמנם פרפר, אבל הוא יודע מתי יש את זה ומתי אין את זה.
לדבר עם אחותי על בנים זה ממש משעשע. כאילו היא גדלה סוף סוף ואפשר לדבר איתה על דברים כאלה (במיוחד כשהיא מעלה את הנושא). שאלה אותי מה אני חושבת על אחי, כאילו הוא נראה טוב בזה אין לי ספק (בגלל זה הוא גם מפיל בחורות לרגליו בשניות) אבל הוא לא הטיפוס שלי בכלל.
אחותי שמה לב לחשיבותו של החזה במין הנשי. כל החברות שלה קטנות לידה. היא הולכת עם בגדים ממש יפים, כאלה של רואים-לא רואים וזה ממש מתאים לה. היא מאוד ביישנית בנושא הזה, לא נראה לי שנוח לה לדבר על זה בכלל עם אמא שלי ולי אין בעיה לדבר איתה על זה. בכ"ז היא בת 15, מישהו צריך לדבר איתה על הדברים האלה (בין היתר).
זה מדהים איך זה שהפער של השנים שיש בינינו (9 וחצי שנים) עכשיו כבר לא מפריע יותר. בכלל אחותי היא טיפוס מאוד מיוחד, כולם תמיד מסתובבים סביבה, גם עכשיו כשהיא בתיכון ויש עוד מלא אנשים שהיא לא מכירה. היא לא נגררת אחרי אנשים אחרים (כל אלה שמעשנים למשל, היא יכולה להסתובב איתם אבל היא לא תעשן והיא גם לא אוהבת אלכוהול). חוץ מזה אני חייבת להודות שהיא יפה, לא דוגמנית כמובן, אבל יש לה פנים מאוד יפות והיא דיי אקזוטית (היא שחומה כזו באופן דיי תמידי). ובכלל היא טיפוס מיוחד ואנשים אוהבים להיות לידה ((:
אחד הדברים שהיו חסרים לי בב"ש זו המשפחה שלי. כי שם הייתי לגמרי לבד. והיום אני לא ממש מפספסת אותם, אני בסה"כ 15-20 דקות נסיעה מהם.
לפעמים אתה לא קולט כמה רע לך את שאתה מבצע שינוי. זה מה שאמרתי לאחי על מה שהיה לי בב"ש בשיחה שהייתה לנו כשהוא החזיר אותי לת"א. עוד יש לי הרבה עבודה על עצמי עד שאני ארגיש ממש טוב עם עצמי, זה ייקח זמן אני יודעת, אבל בסוף זה ייקרה.
המשך שבת קסומה לכולנו!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
