בשבוע שעבר החלטתי להגיד לא לחשמל.

מכיוון שהתקלה של החשמל בדירה שלי טרם סודרה (החשמל חזר למעשה רק ביום רביעי ואת זה כתבתי לפני), דודה שלי (הרקדנית) ובעלה הציעו לי להיות אצלם לכמה ימים. אז הלכתי על זה, כי באמת לחיות בלי חשמל בבית זה קשה, במיוחד בבוקר שיש זמן מוקצב להתארגן (או שזה אומר לקום מוקדם יותר, ואני קמה מוקדם גם ככה).

אחד היתרונות שלגור בצפון ת"א זה הקרבה לעבודה וכן זה שלא צריך לקום מוקדם כ"כ בבוקר.

דודה שלי ובעלה בקושי נמצאים בבית שניהם עובדים, בכל ערב כשהגעתי לבית שלהם הוא היה ריק (אבל דיברנו בסלולרי), הם היו מגיעים בסביבות 12 בלילה ואז היינו יושבים ומקשקשים קצת (עד 1-2 בבוקר) והיה ממש נחמד.

לפעמים כשרואים חיים של אחרים, באיזו הרמוניה הם חיים, כי הם חיים ביחד וגם לכל אחד יש את החיים שלו והעיסוקים שלו.

אמנם בקושי ישנתי בימים האחרונים אבל היה לי זמן איכות נדיר עם המשפחה שלי שבדר"כ לא יוצא לי לראות אותם כל כך הרבה.

אחד הדברים שהכי שונים לדעתי בצפון ת"א מאשר יתר האיזורים בת"א זה הסטייל שיש לאנשים שם. אני אנמק, 6 בבוקר נפש חיה לא נמצאת בחוץ (בדר"כ) אבל ברמא"ג נשים רזות (ושתבינו, אין שם אנשים לא רזים) רצות ריצת בוקר (או הליכת בוקר), נראות מיליון דולר כאילו עכשיו הן יצאו מאיזה ז'ורנל לבגדי ספורט מינימום. לא תתפסו אותן בלי השיק המתחייב.

עוד קטע מוזר שם זה שכל האנשים שם ללא יוצא מן הכלל  כולם רזים! לא תמצאו שם מישהו עם עודפים ואם כן הוא בטח רץ למכון הכושר להוריד אותם. כולם שם לבושים טיפ טופ, לא תמצאו שם מישהו לבוש ברישול או משהו כזה.

כאילו שהם חיים באיזה סרט.

אז בשבוע שעבר היה לי המון זמן עם המשפחה שלי. 4 ימים שהייתי אצל דודה שלי ובעלה ואח"כ עוד 3 ימים שהייתי אצל ההורים שלי. ואז חזרתי לדירתי ללבד שלי (לפעמים זה מבורך הלבד הזה).

לאחר שהייתה לי שיחה עם הר"צ שלי בקשר להתנהגות של האחמ"ש שלי אלי, האחמ"ש הולך על קוצים לידי, או לפחות ככה זה היה בשבוע שעבר.

ביום ראשון הייתה לי עוד שיחה עם הר"צ שלי, שיחת רבעון קוראים לזה הוא עובר על כל הנתונים שלי (כמו בשירות לקוחות) ואומר איפה אני עומדת בהשוואה לצוות. וכן משוב רבעוני על ההתנהגות שלי ב3 חודשים האחרונים. ראיתם פעם נציג שירות לקוחות (לא חשוב איפה) עם זמן שיחה ממוצא של 2:40 דקות? (לא הגיוני הדבר הזה).

בכל מקרה המשוב לא היה משהו, כמובן שבקטע של אחריות קיבלתי ציון נמוך (הרי איחרתי 2 דקות מההפסקה והעולם התפוצץ החברה קרסה וגם הספקתי לרצוח מישהו בדרך). לקחת את זה בתור נקודה לשיפור? אני חושבת שזה הדבר הכי אידיוטי ששמעתי בחיים שלי. לשפוט מישהו בגלל 2 דקות? איזו הגזמה פראית. הוא אמר לי שיש לי המון אחריות אבל ה-2 דקות האלה הרסו את הכל (מה אני אמורה ללמוד מזה, חוץ מלא לאחר מההפסקה? ממש הפכו את המקום עבודה שלי לגסטפו).

אנשים מהצוות שלי אמרו לי פשוט לא להתייחס לזה ברצינות. אתה באה, עושה את השעות שלך, מקבלת כסף והולכת הבייתה. רק מה, בצוות שלי גברים משום מה מתקדמים יותר מאשר נשים (ואנחנו 3 בנות ו-6 בנים).אבל זה פשוט מעצבן שאני נשארת באותו סטטוס ולא משנה כמה אני משתדלת ומשתפרת זה כאילו לא עשיתי כלום.

חוץ מזה אמרתי לר"צ שלי שאני רוצה לצאת מה-help desk נראה לי שהוא היה בהלם לכמה שניות, הוא שאל אותי לאן חשבתי לעבור ואמרתי לו שלכל מקום במחלקה שלא עובדים בו במשמרות.

אני חייבת קצת זמן לעצמי. אני עובדת פה כבר 8 חודשים כל יום 11 שעות. בכל יום אני לא נמצאת בבית 14 שעות וכשאני חוזרת הבייתה אין לי כוח לשום דבר.

ערב חג עבר על מיי מנוחות. הייתי אצל ההורים שלי, עשינו ארוחת ערב מצומצמת למדיי שכללה גם את ההורים של אמא שלי וקרובה של אבא שלי.

אמא שלי בהתחלה לא רצתה להזמין את ההורים שלה, כי זה היה מחייב להזמין את אמא של אבא שלי וחבר שלה (שאותו אנחנו לא ממש אוהבים), ברגע שאמא שלי ידעה שיש להם מקום, היא הזמינה את ההורים שלה. סבתא שלי עשתה גפליטא פיש אלוהי (כמו תמיד). על יתר האוכל נצחה אמא שלי (בבישולים) ואבא שלי (בסלטים).

זהו האמת שלא קרה שום דבר מעניין

סתם נראה לי שמשום מה אין לי מצב רוח (בעיקר בגלל העבודה)

ואני עייפה כל הזמן

שיהיה לכם המשך שבוע מדהים!

עוד יומיים וחצי ונגמר חג המצות הזה