בגיל 14 בערך הגעתי לתיכון. התיכון אצלנו הוא מ-ט' עד י"ב, תיכון קיבוצי שבו לומדים תלמידים מכל מיני ישובים. ביום הראשון שהגעתי לשם חשבתי שאני אלך לאיבוד במקום הזה. זה היה כל כך גדול יחסית לביה"ס היסודי שלמדתי בו. בתיכון היו בכל שכבה 9 כיתות שמסודרות לפי רמות לימוד, כאשר כיתה 4 היא הכיתה הטיפולית, 3 ו-5 הן עיוני ב' ויתר הכיתות הן עיוני א'. אני הייתי בכיתה 7. את רוב המקצועות למדנו בכיתת האם שלנו, אבל היו מקצועות נוספים, מתמטיקה ,אנגלית, פיזיקה וביולוגיה שלמדנו בכיתות מעורבות (כמובן רק של עיוני א').

את שרון פגשתי בשיעור פיזיקה, היא ישבה לפני עם עוד משהי מהכיתה שלה. היא הסתובבה אלי ואמרה לי: " היי, קוראים לי שרון, אני לומדת בכיתה 6 אני גרה בקיבוץ ואח שלי התאבד".

זה פחות או יותר הדרך שבה היא הציגה את עצמה.

היה לי מוזר, שזה דבר אמרה לבן אדם שהיא בכלל לא מכירה.

שרון הייתה הילדה הכי צעירה בבית. יש לה אחות שמבוגרת ממנה ביותר מ-10 שנים, היא סובלת מפיגור קל (אחותה) ושני ההורים שלה הם אנשים מבוגרים, בשלהי שנות ה-60 לחייהם. וכן היה לה אח גדול שלפי הסיפורים הוא התאבד. זה היה בכלל לפני שהיא נולדה, ההורים שלה סיפרו לה שהוא הלך בכביש ודרסה אותו משאית. אנשים בקיבוץ שלה אמרו לה שהוא הלך באמצע הכביש אל המשאית. בין כה וכה הוא לא חיי היום. מה שקרה לו שינה את המשפחה שלה. היא כבר נולדה לתוך הבלגאן.

אתם יודעים איך זה שבכל שנתון יש את החתיך של השכבה, היפה של השכבה, המצחיקן וכד'. שרון הייתה המוזרה של השכבה. היו הרבה אנשים קצת מוזרים ושונים בתיכון, אבל היא הייתה יותר מכולם (להוציא האנשים מכיתה 4 שם כמעט כל אחד היה פריק עם תעודות).

אני לא אשכח איך אנשים היו מסתכלים מסתכלים עליה מוזר. היינו יושבים שם כולם בדשא בהפסקות וכשהיא הייתה מגיעה כולם היו קמים ונעלמים. היא אף פעם לא שמה לב לזה.

לא היו לה כמעט חברות. היא הייתה מהאנשים החרשנים האלה, אלה שהלימודים היו הדבר הכי חשוב להם בחיים, חיי חברה בקושי היו לה. אף אחד לא התחבר לראש שלה במיוחד. היא הייתה לבד.

היא הייתה מתלבשת מוזר, טייץ' ונעלי ספורט בכל יום, לי לקח כמה חודשים טובים לשכנע אותה לעבור לג'ינס. היו לה עקרונות מוזרים שהוא לא רוצה להיות כמו כולם, עד שיום אחד אמרתי לה שזו אחת הסיבות שאנשים מתרחקים ממנה, כי היא נראית מוזר, היא לא משתלבת.

היא לא הייתה מטפחת את עצמה, לא איפור, לא כולם. השיער שלה (תלתלים) תמיד היה אסוף ברישול, הייתה נראית מוזנחת. משקפיים שממש לא החמיאו לה. היא אף פעם לא שמה לב לעצמה ולאיך שהיא נראית בעיני אחרים. גם כשהיא לבשה ג'ינס, היה ג'ינס ו-T shirt  . כאילו היא סתם זרקה על עצמה בגדים בבוקר.

שרון לה הייתה נערה יפה, ועם חוסר הטיפוח שלה וזה שהיא הייתה מלאה היא למעשה נראתה דיי מכוערת. לא מחוברת לעצמה, לא מחוברת לסביבה. אף פעם לא בא אליה מישהו ואמה לא משהו על איך שהיא נראית, או שאפשר לשנות את זה בקלות.

מלבד הצורה החיצונית שלה, היא הייתה מוזרה גם באופי. על כל דבר בנאלי ומוכר היא הייתה מתנהגת כמו ילדה קטנה שהרגע גילתה את הירח, הייתה אומרת "ואוו" כאילו שזו איזו המצאה חדשנית שאף אחד לא מכיר, והייתה מדברת על זה בהתלהבות כזו, כאשר לכולם זה נראה מוזר, כי זה לא איזה משהו מיוחד, כולם כבר מכירים את זה

כל הדברים האלה הפכו את שרון לאדם מאוד בודד. היא הייתה נמצאת בביה"ס, שם היו מדברים איתה רק אם היו צריכים ממנה חומר לימודי. והייתה חוזרת לבית בו גרים הרים מבוגרים שלא מבינים אותה ורק מקשים לה על החיים.

היא תמיד הייתה אומרת לי שההורים שלה מצפים ממנה שתמלא את מקומו של אחיה המת, שהיה חכם, מצחיק ומוכשר. אבל היא לא כזו, היא לא רוצה להיות כזו, ונמאס לה שמצפים ממנה לכל הדברים האלה, כאילו שהיא צריכה להחליף את מקומו.

לפעמים היא הייתה מפחידה אותי, היא ידעה את המערכת שעות שלי בעל פה ובדיוק באיזו כיתה אני אהיה ומתי. אפילו שהכיתות שלנו לא היו קרובות בכלל, כמעט תמיד היא הייתה תפסת אותי לפני ההפסקה. וזה לא שהפריע לי להיות איתה, אבל היו לי עוד חברים שרציתי לשבת איתם בהפסקות, והם איך לומר, ממש לא אהבו את נוכחותה.

היא לא הייתה מהטיפוסים הדכאוניים האלה, שלובשים שחורים, איפור שחור בעיניים ונראית כאילו לפני שנייה הם קמו משינה, או בכו, או לקחו משהו. היא פשוט הייתה מוזרה, פריקית, מהסוג שכמעט אף אחד לא מתקרב אליהם.

יום אחד היא באה אלי אם שאלה, היא שאלה אותי "תגידי, אם אני אתאבד, את תבואי להלוויה שלי?"

אני הייתי בהלם לגמרי, ידעתי שלא קל לה בחיים, ובינינו למי קל בחיים? במיוחד בגיל ההתבגרות.

אני מאוד נגד התאבדויות ולא בגלל קטע דתי (כי זה לא אני), למרות שידוע שביהדות אסור להתאבד. אני פשוט חשבתי על זה בעצמי פעם ואיכשהו הגעתי למסקנה שרק אנשים פחדניים יחליטו לשים סוף לחיים שלהם במקום להתמודד איתם.

אמרתי לה "שרון, תשמעי, את אולי לא החברה כי טובה שלי, אבל אכפת לי ממך. אבל אם את מתכננת להתאבד, את תראי חוסר כבוד לחיים, לכל הסובבים אותך, וגם חוסר כבוד אלי. אם זה באמת מה שאת מתכננת תדעי מראש שאני לא אגיע להלוויה שלך."

היא הייתה קצת בהלם, והלכה לה...

אני בסך הכל אמרתי לה מה אני חושבת.

שרון לא התאבדה.

שרון המשיכה ללמוד וסיימה תיכון עם תעודת בגרות.

היא התגייסה לצבא והכירה אנשים אחרים, חברה שונה, זה שינה אותה לטובה.

אחרי השחרור היא עבדה בקיבוץ, טסה לאירופה לחודשיים ועכשיו היא עומדת לטוס למזרח לשנה.

היא כבר לא הילדה, נערה מבולבלת שהכרתי בתיכון, היא אישה צעירה שמחפשת את מקומה בחיים, רק בתחילת דרכה. היא מכירה ולומדת דברים חדשים, יש לה חברים מכל מיני מקומות בדרך.

עוד כמה ימים היא טסה לחו"ל ותראה עולמות חדשים, תכיר חברים חדשים. מי היה מאמין שזו הנערה המוזרה שהכרתי בתיכון?