זהו הוא נפרד ממני.

פעם שלישית שזה קורה, שלישית ואחרונה, אין דרך חזרה אחרי הפעם הזאת (מן עקרון כזה).

הוא אמר לי שהוא לא מרגיש מה שהוא צריך להרגיש, שהוא לא ראה אותי 4 ימים והוא בכלל לא מתגעגע, שזה כבר לא זה. שהוא לא רואה אותנו בחיים משותפים יחד.

מוזר אבל כבר ראיתי את זה מגיע, ההתנהגות שלו בימים האחרונים הייתה מחשידה, לא יודעת, אולי קיוויתי שזה לא מה שאני חושבת. אבל זה היה זה...

זה מוזר,  כי יש לי המון זיכרונות ממנו בראש שלי, בחדר שלי, אבל אפילו תמונה אחת שלו אין לי.

אני יכולה להגיד שאני אוהבת אותו, אבל אף פעם לא הייתי מאוהבת בו, וזה הדבר שהכי הפריע לי בכל הקשר הזה. אבל אני לא ראיתי בזה סיבה לפרידה.

ועכשיו יש לי מבחן ביום שישי ואני ממש לא יכולה להתרכז, אפילו שאני מנסה להיות רגועה, כי באיזשהו מקום ידעתי שזה יגיע, כל הזמן עולות לי דמעות לעיניים. אין לי מושג איך אני אצליח ללמוד למבחן ביום שישי.

כל השנה שהייתי בב"ש הייתי יחד איתו כמעט מתחילת השנה, עכשיו כשהוא כבר לא הגיע ללימודים פתאום יצא לי להכיר אנשים אחרים, אבל זה לא מספיק זמן כדי לשמור על קשר גם אחר כך. בסופו של דבר נשארתי פה לבד, בלי אף אחד שאני מכירה.

הוא בא אלי ואמר לי מה שהוא מרגיש, ולא היה לי מה להגיד לו, בסוף אמרתי לו שאני חושבת שכדאי שהוא יילך, והוא הלך...

עצוב לי מדיי

ונגמרו לי המילים

אין לי יותר מה להגיד

רק העצבות ממלאת אותי עכשיו

הוא היה אצלי היום.

הביא לי ספרים שמזמן ביקשתי ממנו שיביא.

הפגישה הייתה קשה, נראה לי שאלה ה-5 דקות הכי ארוכות שהיו לי לאחרונה.

לא היה לי מה להגיד, והחזקתי את עצמי שלא לבכות בפניו.

הוא שם לב לזה.

אמרתי לו תודה על הספרים, ושאני אתקשר אליו אחרי הבגרות בפיזיקה כדי להחזיר לו אותם.

הוא שאל אותי אם רק אז, אמרתי שכן, למה אתה מצפה?

הוא הלך...

ואני, הדמעות חזרו להציף לי את העיניים.

לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה...