לפעמים אני מרגישה כמו הבן אדם הכי לא משמעותי בעולם. לא פה ולא שם. אני מרגישה מרחפת אי שם בספירה של החיים שלי, צריכה שינוי, אבל הוא לא בא, לא משנה כמה אני מחפשת.

חשבתי על העבודה שלי, שאותה אני מאוד אוהבת, אבל מצד שני כבר נורא משעמם לי שם, אני לא לומדת שום דבר חדש שם ולא מתקדמת לשום מקום. וכמה שאני רוצה לעזוב אני יודעת שיהיה לי קשה לעשות את זה, זה הבית שלי בשנתיים וחצי האחרונות. שנתיים וחצי! זה כל כך הרבה זמן.

מפריע לי הכי שמאז שאני עובדת בתאגיד לא הייתה לי אף מערכת יחסים נורמלית עם מישהו. כאילו צל שחור כבד נפל עלי מאז.

החיים הפכו להיות שגרה של לקום בבוקר לעבודה, לסיים לעבוד מתישהו בערב, לחזור לת"א, ללכת לחדר כושר, לתהות האם השזיף רוצה אותי, לא רוצה אותי, סתם משחק איתי, אני כבר לא יודעת, אתם מכירים מישהו שפוי שהיה משחק את המשחק הזה עם מישהי כמה חודשים? הוא יעשה הכל בשבילי בחדר כושר, יפנה לי זמן מתי שאני רוצה, גם אם זה ביום שישי והוא במשמרת, יעביר מתאמנים אחרים מהשעה שאני בחרתי, יעשה לי אימון של שעה וחצי-שעתיים בלי לדפוק לי חשבון. ואני יודעת עליו הרבה יותר ממה שאנשים יודעים על המאמן שלהם.

אמא שלי שאלה אותי לפני שבוע אם אני בדיכאון. אני לא חושבת שאני בדיכאון, יש תקופות ויש תקופות. פשוט כרגע לא טוב לי אבל גם לא רע לי. מצב סטטי כזה. חוץ מזה כשאני בדיכאון נעלם לי התיאבון ואני מסוגלת לא לאכול כלום או כמעט כלום במשך הרבה זמן. פעמיים בחיים קרה לי דבר כזה, אני יודעת, יודעת גם לצאת מזה. כשאני מדוכאת אני מרגישה כאילו אני מתה מבפנים, אבל כואב לי, אני מרגישה את הכאב הזה יותר מהכל. והיום, היום אני לא מרגישה כלום. בניתי חומות של קרח סביב הלב שלי, ואני גם ככה לא נותנת לאף אחד או כמעט אף אחד להתקרב.

מפריע לי, מפריע לי שאני רואה איך החיים של אחרים מתקדמים ורק שלי נשארים תקועים במקום.

אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי, המשפחה, חברים

אבל זה לא אותו הדבר

זו לא אותה אהבה עמוקה שמשולבת בתשוקה

כבר יותר משנתיים וחצי אני חוזרת לבית ריק

הבית שלי שאני לא מכניסה אליו כמעט אף אחד

אני חושבת שמלבד המשפחה שלי

רק ידיד אחד (ידיד מאוד טוב שלי) זכה לבקר בו

אני רוצה להרגיש איך זה להיות שוב מאוהבת, נאהבת

זה כל כך חסר לי, זה הדבר העיקרי שחסר לי בחיים

בלי אהבה החיים ריקים כל כך