למה לא תבוא תשב
לא תצפה לא תתאכזב
דמיין אותי כמו שרק אתה יודע
תהיה כמו שאני צריכה
ואל תיתן לי מנוחה
אמתח אותך עד שתשתגע
את כל מה שנשאר מהכח שנגמר
אשמור לי למחר לעוד יום נהדר
את כל מה שנשאר מהכח שנגמר
אשמור לי למחר לעוד יום נהדר
תמיד ידעת להקשיב
ולענות לכל תחביב
וכל דרישה או בקשה לשקט ושלווה
יש דמעות על השטיח
והלב כבר לא יכול לסבול
ועכשיו אני חוזרת לבקש את כל מה ששייך לי
לא מצטערת זה הזמן שלי לצעוק בחזרה
אני אדאג שיהיה לי טוב יהיה לי טוב
את כל מה שנשאר...
מילים: גדי אלטמן
אחד השירים שאני אוהבת, שמעתי אותו היום, וזה גרם לי לחשוב.
כשדיברתי עם ה-X שלי לפני כמה ימים הוא אמר שהוא לא רואה לנו עתיד משותף יחד, אני באופן אישי אף פעם לא חיפשתי. אני הייתי איתו כי אהבתי אותו, לא בגלל שחיפשתי עתיד משותף לשנינו, זה משהו שבא בשלב הרבה יותר מאוחר לדעתי. הוא דיבר על זה שהוא רוצה למצוא את האחת. אני לא יודעת אם אפשר לדעת בדיוק מי זו האחת, גם כשהיו לי חברים בעבר, זו פנטזיה לחיות בתחושה שהוא ה-אחד שאיתו אני אבלה את שארית חיי.
בעבר היו לי 2 חברים רציניים, 2 מערכות יחסים ארוכות. היו לי עוד אנשים שיצאתי איתם, אבל חודש-חודשיים-שלושה זה לא פיקציה למערכת יחסים. החבר שהיה לי בתיכון היה החבר הכי טוב שלי, הכרתי אותו דרך מישהו שיצאתי איתו 3 חודשים. כשנפרדנו החלטנו על זה ביחד, וזה עדיין היה קשה. הבנו איפשהו שאנחנו לא מתאימים להיות זוג, שונים מדיי, והשאיפות שלנו שונות מדיי. עד היום הוא אחד החברים הטובים שלי, אנחנו עדיין מדברים בטלפון. הוא אחד האנשים הכי מקסימים שאני מכירה, יפה מבפנים.
החבר השני שהיה לי הוא חתיכת סיפור, הוא היה מבוגר ממני ב-9 שנים, קצין בצבא, היה המפקד שלי. אבל היה לנו קשר מיוחד. הכרתי אותו כשעוד היה לי החבר הקודם. היינו נוסעים כל יום יחד לירושלים (שם שירתתי בצבא) והיינו מדברים בדרך, על הכל. וככה הוא הפך להיות חבר טוב שלי. בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי חושבת שהוא מעוניין בי. לי היה חבר אז, לו הייתה חברה. רק אחרי שאני והחבר שהיה לי אז החלטנו להיפרד התחלתי לשים לב לדברים. בסוף הוא נפרד מחברה שלו כדי להיות איתי. היינו מאוהבים מעל לראש, וזה אף פעם לא נגמר, היינו משלימים אחד את השניה, לומדים דברים יחד, מתפתחים יחד. היה לנו כל כך הרבה במשותף, קו מחשבה באותו הכיוון. וזה נגמר פתאום. תמיד כשהיה לו משבר הוא היה מסתגר מכולם, מההורים שלו, מהחברים שלו, בסוף גם ממני. היינו יחד שנה ו8 חודשים אני לא מצטערת על זה לרגע, יש לי ממנו הרבה זיכרונות טובים שאני שומרת...
כשהתחלתי לצאת עם החבר האחרון שלי לא ידעתי עליו שום דבר, לאט לאט קילפתי ממנו שכבות, גיליתי שהוא שקל 106 קילו! הוא עשה דיאטה וירד הכל. שאף פעם לא הייתה לו חברה. שההורים שלו מחליטים לו מה לעשות והוא בכלל לא יודע מה הוא רוצה לעשות. שהוא עשה את המכינה פעם שניה כי בשנה שעברה הוא לא הצליח בה. שהוא לא עשה שום דבר בחיים שלו שהוא יכול להצביע עליו בגאווה, שאין לו תחביבים, שהוא לא יודע כל כך הרבה.
ובהתחלה היה לי נורא קשה, כי אני רגילה לצאת עם אנשים שיש להם אופקים נרחבים, ידע, ניסיון. הוא אפילו הזכיר לי נורא את אבא שלי בהתנהגות (וזה הדבר האחרון שאני מחפשת, אני ואבא שלי בקושי מסתדרים, אנחנו מאוד שונים). אבל עם הזמן גיליתי שאני אוהבת אותו, וכל הסיבות האלה לא מספיק טובות כדי לוותר על מישהו שאני אוהבת.
במשך כל הקשר עלו וצפו המון בעיות, בעיקר מהצד שלו, מההורים שלו, זה היה סרט בשבילי, זה ממש לא מה שחיפשתי, מישהו שעדיין קשור לסינר של אמא שלו. אבל התעליתי על עצמי והתגברתי על זה.
הוא החליט לסיים את הקשר כי הוא לא ראה לנו עתיד משותף יחד, כמה חבל שהוא לא יודע כמה קשה זה למצוא אהבה, מישהי לאהוב ושתאהב בחזרה. לחיות את הרגע במקום לחפש את האחת (כי כפי הידוע כשמחפשים לא ממש מוצאים).
אני לא מתחרטת לרגע שהיינו יחד.
נכון, אני נפגעתי, העולם לא נחרב.
אני עדיין חיה ונושמת
וזה גם לא כואב כמו בפעמים הקודמות משום מה.
אבל עדיין כואב.
זה מוזר להיות לבד אחרי תקופה של ביחד.
להתרגל למין בדידות שכזו.
אבל גיליתי פה הרבה אנשים נפלאים שהם פה בשבילי כשאני צריכה. ורציתי להגיד לכם תודה, על זה שאתם פה, תומכים בי...
את כל מה שנשאר מהכוח שנגמר
אשמור לי למחר לעוד יום נהדר...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
