סוף סוף יש שקט בעבודה

אין לנו ר"צ עדיין מחפשים

אין אחמ"ש קבוע, יש 2 זמניים

גם אני מאחמ"שת לפעמים

סוף סוף נעשה נעים להגיע לעבודה

יש אווירה נעימה

פחות לחץ

פתאום הימים עוברים מהר יותר

המנהל מחלקה שלי אישר לנו יציאה מוקדמת 3 פעמים בשבוע. זה אומר ש-3 פעמים בשבוע במקום לעבוד 11 שעות חלק מאתנו יעבדו 9 שעות (כל יום מישהו אחר). זה הדבר הכי טוב שיכלו לעשות, לא מפריע לי להישאר פעמיים בשבוע עד מאוחר, אבל יותר מזה, זה שורף לי את החיים. סוף סוף יש לי זמן לעשות עוד דברים חוץ מלהיות בעבודה ובחד"כ.

כל הנציגים הותיקים (ז"א כל מי שמעל שנה וקרוב לשנה בתפקיד הזה) ביקשו שיחה עם המנהל מחלקה, בקשר לקידום כמובן. רק אני עוד לא דיברתי איתו. האמת שאני רוצה קידום, אבל במחלקה שלי אין לי לאן להתקדם, אני לא רוצה להיות אחמ"שית, זה תפקיד ניהולי ומשעמם, אני מעדיפה להתקדם מבחינה מקצועית בצוות אחר, אבל אין כרגע שום תפקיד כזה בחטיבה. וזה נראה לי אידיוטי משהו לבקש קידום מקצועי שכרגע אין תפקידים שיכולים להתאים לי.

שבוע ראשון של התפריט החדש נגמר היום

כן, אני לא אמרתי ממחר דיאטה, ישר אחרי הפגישה עם הדיאטנית ביום שישי שעבר התחלתי (אם כבר אז כבר). סופ"ש היה קל, אבל היומיים הראשונים בעבודה שיגעו אותי, כל הזמן רק חשבתי על הארוחה הבאה ככה שכל הזמן הייתי רעבה משהו, אח"כ זה כבר הסתדר והיום אני רגילה, למרות שלא יעזור לאכול ב-8 בבוקר עדיין קשה לי (לא התעוררתי כבר אוכל?). בכלל החלק שהכי מפריע לי זה לכתוב כל מה שאני אוכלת, זה יכול לשגע אותי הפירוט הזה, אבל שיהיה.

זה קשה להתרגל לאכול כל שעתיים שלוש. זה בטוח.

בחד"כ הייתי

אבל לא עם השזיף

אחרי שהוא עיצבן אותי ביום שני, וביום שלישי לא הייתי. אתמול כשבאתי ישר הלכתי להתאמן (הוא היה עסוק בלאמן מישהו) ואז הוא בא לדבר איתי. מצחיק אותי שאיך שהוא מתקרב אלי יש לו חיוך ענקי על הפרצוף, שאלתי אותו אם לא כואבת לו הלסת מרוב החיוכים האלה.

הייתי מעדיפה אותו בפרצוף רציני, כי כשהוא מחייך אני תוהה מה לכל הרוחות הוא חושב.

חוץ מזה הוא כל הזמן מסתכל עלי כשאני מתאמנת, זה מעצבן, כי לפעמים הוא מעיר (בצחוק) על מה שאני עושה, וכאילו משוויץ בי בפני מתאמנים אחרים (בדברים שלפעמים אני בכלל לא עושה).

אני תוהה אם בגלל הקטע המעצבן הזה שהוא עשה לי לא לעשות איתו אימון בשני, אין לי כוח לקטעים כאלה שוב, אני תמיד קובעת איתו מראש ויום שני הוא טאבו כזה אני אף פעם לא מפספסת אימון ביום שני. פשוט הקטע הזה השבוע גרם לי לחשוב, לא שאני מכורה לו או לאימונים איתו או משהו, בדר"כ זה כייף אפילו, גם כשהוא מתווכח איתי וגם כשהוא מבקש ממני לעשות דברים שאני לא אוהבת, אבל ההתנהגות הזו הפריעה לי. וזה שהערתי לו, טוב זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, מה שמוכיח שזה לא ממש עוזר שהערתי.

בא לי "להחזיר" לו (כן ילדותי אני יודעת). אבל לא בדיוק במונח הזה, אלא להראות לו שאני לא תלויה בו. אחרי הכל אני משלמת על האימונים האלה, מגיע לי יחס אחר.

מחר יום שישי, אני אהיה בעבודה, ואח"כ אני אסע סוף סוף לבקר את ההורים שלי. אבל את הסופ"ש אני מניחה שאני לא ממש ארגיש.

שיהיה לכולנו סופ"ש נפלא ומלא בשמש...