את הספר "השבועה" של רם אורן קניתי במקרה בקניה האחרונה שעשיתי של ספרים

אחד ממבצעי ה4 ב-100 הידועים

סיקרן אותי הספר שהוא למעשה סיפור אמיתי לחלוטין

אחד הדברים שארצה לציין לזכותו של הסופר זה צורת הכתיבה ושפתו של הספר

היות ויצא לי להתקל בלא מעט ספרים חדשים בעברית, לפעמים של סופרים חדשים, לפעמים תרגומים

שהעברית שם תסלחו לי, הייתה מתחת לכל ביקורת, שלא לדבר שלרוב הספרים היו משעממים להחריד

והספר הזה בניגוד אליהם, מעניין מהרגע הראשון, כתוב בצורה קולחת, ובשפה נעימה לקריאה

(יש כאלה שיקראו לה היום שפה גבוהה כי מעטים האנשים שמדברים כך היום, וחבל, זו העברית שהכרתי מילדותי)

סיימתי את הספר תוך מספר שעות, לא יכולתי להניח אותו מהיד - אני חושבת שזה לבד אומר הכל.

תחילתו של הסיפור באירופה, פולין, שנות ה-20 של המאה ה-20

החיים היפים של אנשים שחיו באותה תקופה, יהודים שחיו באותה תקופה

ולא האמינו לרגע שעולמם יכול בשניה להתהפך עליהם

משפחה יהודיה אמידה שאיבדה כל מה שהיה לה כשהגרמנים כבשו את פולין

האמא הבן והאומנת נמלטו מורשה לוילנה

האבא שהיה בנסיעת עסקים בצרפת, לא ידע מה גורלם

כשהאמא מתה מהתקף לב, האומנת הפכה להיות אמו של הילד

אמו השביעה אותה שהיא תשמור עליו עד שתיגמר המלחמה

שתדאג שיבוא לפלשתינה, היא ארץ ישראל

אבל עד ההגעה לארץ המובטחת הם עוברים דרך חתחתים

בין יאוש לתקווה, בתקופה בה אי אפשר לסמוך באמת על אף אחד

כשהמוות מחכה מעבר לפינה

ולצד זה סיפור על אדם נוצרי שהתחתן עם יהודיה

ולאחר שפוטר מעבודתו, התגייס ל-אס. אס.

הרבה אנשים שפוטרו התגייסו ל-אס.אס.

הם הבטיחו עבודה ובטחון כלכלי

וצמיחה ויציבות

הוא לא האמין לאשתו שאמרה לו שכוונותיהם רעות

שיגיע היום שבו הוא יצטרך לבחור או היא או הם

הוא היה בטוח שכל היחס הזה ליהודים הוא רק עניין זמני

לאחר שאשתו נעלמה

הוא שלח  את בתם היחידה לפלשטינה

לקיבוץ בישראל

והמלחמה, וההתמודדות, והגטו, ומוות

האלימות, הרוע, השנאה היוקדת

המוות שהיה שם בכל פינה

וגם אחר כך, כשהסתיימה המלחמה ורצו הניצולים לעלות לישראל

דרך החתחתים שהם היו צריכים לעבור לצורך כך

והמלחמה שלהם, על זה שיהיה לנו לכולנו בית

שנדע שתמיד נוכל לחזור אליו

שבו לא ירדפו אותנו

לא יהרגו בנו

לא יתנהגו בנו כחיות

או כתת אדם

אני חושבת שבימים אלה, חשוב במיוחד לזכור את הדברים האלה

מי היו המדינות שתמכו, ומי לא

מי עזר ליהודים, ומי לא

וב-29 בנובמבר 1947 איזה החלטות התקבלו

ומי לקח את ההצעה הזו בשתי ידיים

ומי אמר לא ובחר במלחמה

ציטוטים נבחרים מהספר:

רק שניים מדיירי הארמון המקורי נותרו בחיים, נער אחד והאומנת שלו. והם כבר היו בדרכם לארץ אחרת, הרחק משם, במקום מגוריהם החדש, בין קירות מתקלפים, כתמי חלודה שפשטו באמבט ורהיטים זולים - נראה הארמון ההוא על הדרו ושכיות-החמדה שבו, לא יותר מחלום הזוי, פרי דמיונו של מוח קודח.

(עמוד 5, חלק מפרק המבוא, שמתאר את ההבדלים בין חייהם של הנער והאומנת שלו באירופה, לבין חייהם בישראל).

יצחק סטולוביצקי העריץ את ז'בוטינסקי וקרא בדבקות את כתביו, אבל חשב שהגזים כשדיבר על הסכנות האורבות ליהודי אירופה. סטולוביצקי ומשפחתו, כמו גם מרבית חבריהם, ראו בפולין את מולדתם והיו אסירי תודה על העושה שצברו שם. היה להם טוב ונוח ומטבע הדברים כלל לא העלו על דעתם שנכונו להם ימים רעים כפי שחזה ז'בוטינסקי בנבואותיו הקודרות.

(עמוד 14, נקודמ מבט של יהודי אירופה אל מול מצבם העתידי באירופה)

"כמה זמן תוכל לעמוד ככה מהצד, קרל? כמה זמן עוד יעבור עד שלא תהיה לך ברירה אלא לפגוע בעצמך ביהודים? יכולתי עוד איכשהו להבין את המניעים שלך כשהצטרפת למפלגה. מובטלים רבים עשו את זה מחוסר ברירה. אז הייתה תקופה של חלומות גדולים, של אמונה בכוחו של היטלר, אף שאני ידעתי וגם אמרתי לך את זה בפירוש שיבוא יום והיהודים יפלו קורבן לשגעונות של הפיהרר. אתה לא מתאים לחבורת הבריונים הזאת. אתה לא מתאים לשם גם משום שאתה בעלי ואביה של הבת שלנו. אל תשכח לרגע שאני יהודיה, קרל, והלגה היא יהודיה כמוני על פי החוק הנאצי. למענה ולמעני, תבטיח לי שתעזוב את האס.אס."

(עמוד 56, מירה מבקשת מבעלה הנוצרי לעזוב את מקום עבודתו האס.אס לאחר מאורעות ליל הבדולח)

עכשיו כבר לא היו שם אדניות של פרחים ומשרתות זריזות, נעלמו הילדים, נעלמו גם הזוגות מן הגנים ומן החלונות ניבטו לרוב חדרים ודירות אפלים, כארובות עיניהם של מתים. רבים מן האנשים שהתגוררו בהם לא נותרו בחיים, אחרים ניהלו עתה בגטו מלחמה הישרדות.

(עמוד 171, תיאורה של וילנה לאחר הכיבוש הגרמני ופינוי היהודים לגטו)

חבורת גברים טיפסה על מרומי הסיפון העליון ותלתה שם כרזת בד ענקית שעליה צוייר בעברית שמה החדש של האוניה: "יציאת אירופה תש"ז", ובאנגלית: "אוניית ההגנה, אקסודוס 1947" דגל הונדורס פינה את מקומו לדגל תכלת-לבן. באוויר עמדה תחושה של שליחות היסטורית.

(עמוד 249, יציאתה של האונייה עמוסת המעפילים, ניצולי השואה, שהיו במחנות העקורים, אקסודוס לכיוון ישראל).

השבועה סיפור אמיתי - רם אורן - הוצאת קשת - 311 עמודים

שווה קריאה!