זה היה המשפט שאבא שלי אמר לי בריב האחרון שהיה לנו.
בעקבות שיחה שהייתה לי עם עמית המכשף, מובא פה פוסט על אבא שלי, זה בעצם על שני ההורים שלי, אבל זה בא לשפוך טיפה אור על למה אני לא מסתדרת עם אבא שלי.
זו הנקודת מבט שלי על כל העניין, דברים שאני זוכרת.
אבא שלי בן 52 היום, ג'ינג'י (ככה גם כולם מכירים אותו). אימא שלי בת 48.
ההורים שלי התחתנו לפני 27, הם היו צעירים, אימא שלי הייתה אז בת 21 ואבא שלי היה בן 25. אני, הבת הבכורה שלהם (או כמו שאבא שלי היה אומר לפעמים מכת בכורות) נולדתי 4 שנים אח"כ. זה לא שהם לא ניסו להביא ילדים לעולם, היו להם קשיים (ולא נדון בעניין זה עכשיו).
אני הייתי הילדה הכי מתוכננת שיש בעולם, הריון יקר, אימא שלי הייתה בשמירת הריון במשך כל ההריון שלי. העיקר שלא תפיל.
כשהייתי ילדה קטנה אבא שלי היה הדבר שהיה הכי קרוב אלי בעולם, נראה לי שאפילו יותר מאימא שלי. יש לנו המון תמונות יחד, היינו הולכים יחד להמון מקומות. יש לנו תמונות יחד מתנשקים (אבא ובת) במרוץ הלפיד (כל שנה הוא היה עושה לי לפיד במיוחד), בחג מתן תורה היינו הולכים למושב דתי שנמצא ליד המושב שלנו לראות ולהשתתף בחגיגות. אז אבא שלי עוד היה צם ביום כיפור.
בכלל כשהייתי קטנה המון דברים היו אחרת, ההורים שלי היו פחות עצבניים, יותר משקיענים, היו לנו המון אירוחים משפחתיים, המון מפגשים עם משפחה וחברים, היינו מטיילים המון, הייתה מן נאיביות כזו באוויר הכל היה פשוט יותר.
כשהייתי בת 4 נולד לי אח קטן (היום בן 19). ההורים שלי מספרים תמיד שלא רציתי אח, אמרתי להם שהוא ייקח ממני את כל תשומת הלב (זה מה שאמרתי להם כשהייתי בת 3 וחצי). כשההרגשה הזו עברה לי ושאלו אותי איך הייתי רוצה שיקראו לו, אמרתי יפתח (אז מאוד אהבתי את הסיפור על יפתח המלוכלך), אבל ללא קוראים לו ככה, ההורים שלי בחרו בשם טל.
אחי היה דיי מתוכנן, וזה בגלל שהייתי ילדה מאוד מאוד מאוד מפונקת. כולם כולל ההורים שלי והסבים-סבתות שלי פינקו אותי כל הזמן. למעשה אני הבת היחידה במשפחה שיש לי כל כך הרבה אלבומים מהילדות.
ביום שאחי נולד ונסענו לבקר את אימא שלי, לא הסבירו לי כלום בעצם. ילדה בת 4 רוצה את אימא שלה, לא רוצה לחזור הביתה בלעדיה. אני זוכרת שצעקתי ובכיתי המון עד שאבא שלי העיף לי סטירה. אני בחיים לא אשכח את זה, עד היום אני זוכרת את זה. אני זוכרת גם שזה היה ברכב הישן של סבא וסבתא שלי, וסבא שלי אמר לאבא שלי שאם עוד פעם אחת הוא מרים עלי יד הוא הורג אותו במכות.
מאז אבא שלי לא הרים עלי יד בחיים, אבל הוא בהחלט היה מאיים בזה.
רוב השנים אבא שלי עבד ברפת שיש במושב, זה מושב שיתופי (על רעיון דומה לרעיון הקיבוץ), והרפת היא של המושב. כבר שנים שאבא שלי רפתן, כשהוא היה ילד ההורים שלו גרו במושב מזור (זה ליד פתח תקווה למי שלא מכיר) ושם גם הייתה להם רפת.
הבוס של אבא שלי הוא בן אדם מאוד מוזר, הוא כל הזמן חושש שמישהו מצוות העובדים שלו מנסה לקחת את מקומו, ולכן הוא רודה בהם ומתנהג אליהם ממש מגעיל. אז אבא שלי דיי סובל בעבודה שלו בגלל היחס של הבוס שלו. לא משהו שאי אפשר לסדר, רק שאבא שלי לא טורח לעשות כלום בנידון, הוא מעדיף לסבול ולשתוק (למרות שהוא תמיד אומר שהוא יעשה משהו). בעיקר בגלל זה אבא שלי בשנים האחרונות הפך להיות טיפוס רטנוני ועצבני, הוא תמיד היה מוצא אותי כדי להוציא עלי את העצבים שלו, בצעקות ריבים, תמיד היה משהו.
אני חושבת שעד שהתחלתי ללמוד ביסודי אבא שלי היה מאוד קרוב אלי, בעצם גם ביסודי הוא היה קרוב, הוא כמעט תמיד בא לטיולים שנתיים, בעצם הוא עשה את זה גם בתקופה שלא היינו קרובים, הוא אוהב לטייל ומה אכפת לו להיות מלווה עם נשק? גם ככה הוא לא היה נמצא איתי כמעט ובכלל.
לאחי יש ליקויי למידה, כבר דיברתי על זה פה ושם.
כשאחי עלה לכיתה א הוא היה ילד מאוד מופרע, הוא היה מרביץ לכל הבנים שהיו יושבים בכיתה עד שהוא היה מגיע לשולחן שלו. האבחון של בעיות, בעצם הבעיות הראשוניות היו בעיות במוטוריקה גסה ועדינה ובעיות במיקוד של העיניים גילו לו אותם רק אחרי שהוא עלה לכיתה א'. משהו שהיום מגלים בגן. הגננת שהייתה אז, פשוט לא בדקה את הדברים האלה. אחי נשאר שנה בכיתה א, ובמשך 3 שנים שלמות עבדו איתו על הבעיות שהיו לו. אז גם אבחנו אותו כלקוי למידה ADD בעיות ריכוז וקשב. מאז העולם של ההורים שלי היה סביבו, אם זה בללכת למורים פרטיים בסוף העולם (אימא שלי הייתה נוסעת איתו כל יום שישי לירושלים למורה פרטית) או לאנשים שעוסקים בטיפול של מוטוריקה עדינה וגסה. אחי רק בכיתה ד' למד לקרוא ולמד חיבור וחיסור של חשבון. בשנה אחת הוא סיים חומר של 4 שנים שהוא לא למד.
וההורים שלי כל הזמן היו סביבו.
באותה שנה שגילו לאחי את הליקויי למידה, נולדה אחותי הקטנה, בעצם כשגילו לו את הליקויי למידה, אימא שלי הייתה בהריון עם אחותי (אני הייתי אז בת 10).
שני ההורים שלי לא ממש ידעו איך הם יתמודדו עם זה.
כל הרעיון של ליקויי למידה היה חדש להם (היום אימא שלי יודעת על זה המון). הם לא ידעו איך לאכול את זה. כל היום שלהם היה סביב אחי ואם לא סביב אחי סביב אחותי התינוקת. אני לא דרשתי הרבה, אחרי הכל הייתי תלמידה טובה עם ציונים גבוהים, לא מופרעת או משהו.
אני לא זוכרת שהיו לי שיחות רציניות עם ההורים שלי מאותה שנה.
אני גרתי בבית, אבל הכל השתנה, כל העולם שלהם, או לפחות של אימא שלי שלקחה בזה חלק נכבד יותר היה סביב אחי. אבא שלי היה רוב הזמן בעבודה.
בכלל בשנים האלה אם הייתם שואלים אותי איפה אבא שלי הייתי אומרת או עובד, או ישן, או אוכל, או מעשן, או שהוא בחו"ל, תבחרו מה מתאים לכם...
אני זוכרת שבגיל 13 שברתי את הרגל שלי (באמת) וההורים שלי לא האמינו לי. אני לא יכולתי לדרוך בכלל על הרגל ואימא שלי עוד רצתה לשלוח אותי לביה"ס. מתישהו בצהרים התקשרתי לסבתא שלי ובכיתי לה שכואב לי, היא זו שדיברה עם אימא שלי ושכנעה אותה לקחת אותי לרופא, שיבדוק, מקסימום לא קרה שום דבר.
בסוף הסתבר שהרגל שלי נשברה, שמו לי גבס, זה היה שבוע לפני שההורים שלי תכננו לעשות לי בת מצווה לכל המשפחה. אי אפשר היה לבטל את זה והאורחים שהגיעו היו בהלם כי הם ראו אותי עם רגל שבורה...
גם כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה זה היה מוזר, אמרתי לאימא שלי והיא אמרה לי יש תחבושות וטמפונים בארון, תקראי את ההוראות ותשתמשי. שניה אח"כ היא ואבא שלי נסעו לחופש בבית מלון ולא שמעתי מהם כל אותו סופ"ש.
ואז זו הייתה התקופה שהיו התחבושות העבות האלה, בכלל לא היו להם כנפיים. ואימא שלי עוד השתמשה בסופר סופר תחבושות (אלה הארוכות שמגיעות מצד אחד לצד השני).
למזלי התקשרתי לחברה טובה שנתנה לי משהו נורמלי יותר להשתמש בו.
לאורך כל השנים אני הייתי הילדה הכי מושווית בעולם. אבא שלי השווה אותי לכל דבר אפשרי. שום דבר אף פעם לא היה מספיק טוב בשבילו, הציונים שלי אף פעם לא היו מספיק גבוהים (תמיד היה מישהו שקיבל יותר), אני לא הייתי מספיק רזה בשבילו, וכשהייתי בכיתה ה' הוא שלח אותי לעשות דיאטה אצל מירי בלקין (אז היה פתוח חוג דיאטה לילדים רק בצפון ת"א). ובסה"כ לא היה יותר מדיי מה להוריד אולי 4 קילו.
ככה זה היה בכל תחום שניתן להשוות בו. אם זה איך שאני מדברת, איך שאני נראית. הוא היה יורד לי לחיים והביטחון העצמי שלי היה ברצפה לאורך המון שנים. רק בתיכון ובצבא הצלחתי לשקם אותו. אני הייתי הבן אדם הכי נחבא אל הכלים שהכרתי.
זה מה שאבא שלי עשה לי כל החיים, וגם היום זה ככה, לאחי ואחותי הוא מעולם לא ירד ככה לחיים.
אני לא זוכרת שדיברתי עם אבא שלי לאורך התיכון.
בעצם זה לא ממש נכון, הוא היה אומר לי כל הזמן לשטוף כלים
בתיכון למדתי יום לימודים ארוך, קרי 8 שעות במקום 6. כשהייתי חוזרת הביתה הדבר הראשון שהייתי שומעת ממנו, עוד רק כשנכנסתי, זה לא שלום, לא מה שלומך?, לא איך עבר עליך היום?, אלא "הדר תשטפי כלים"
מאז אגב אני ממש לא אוהבת להדיח כלים
יש דברים שאני לא אוכל לשכוח.
ברוב השנים של התיכון הדרכתי סנייפלינג וטיפוס ככה שיצא שלא הייתי הרבה בבית.
אני עוד זוכרת פעם אחת שנסעתי לטיול וכשחזרתי ההורים שלי לא היו בבית, הם נעלו אותי בחוץ לא השאירו מפתח בשום מקום וגם לא אמרו לאן הם נוסעים.
אז פרצתי לבית.
אני בטח לא הייתי נשארת בחוץ...
גם היה לי חבר שטען שהמשפחה שלי מוזרה לגמרי.
בשישי בערב אף פעם לא היינו יושבים יחד לשולחן, רק מאז שיצאתי איתו אנחנו יושבים בשישי בערב לשולחן יחד ואוכלים ארוחת שישי. עד אז כל אחד היה אוכל מתי שבא לו. לא היה שום דבר מיוחד.
בתקופה של התיכון היו לי המון ריבים עם אבא שלי, על כל מיני דברים קטנים.
זו אחת הסיבות שהייתי מעסיקה את עצמי כדי לא להיות בבית ולהיתקל בו.
אני אפילו זוכרת ריב שהיה לי איתו שבשל כך ברחתי מהבית, נסעתי לת"א ומי שהיה אז חבר שלי ביקש ממני לבוא אליו. ההורים שלי לא ידעו איפה אני 10 שעות, עד שהם צלצלו אליו והוא אמר להם שאני אצלו.
כשהייתי בי"ב הייתה לי מחלת הנשיקה.
זו מחלה שיכולה לבוא ב-3 צורות שונות, בעצם 3 רמות קושי נקרא לזה. קלה שבה מרגישים חולשה ויש קצת חום בערב, בינונית שבה יש חום נמוך כל היום, וקשה – חום גבוה כל הזמן, בעיות עיכול, דלקת גרון, פצעים בפה ומה לא... אני קיבלתי את הקשה.
חודש מהחיים שלי אני לא זוכרת בגלל המחלה הזו. היה לי חום כל כך גבוה שאני לא ידעתי איפה אני בכלל. ואם לא היה לי חבר באותה תקופה אני לא יודעת איפה הייתי היום.
מי שהיה אז חבר שלי דאג לצלצל אלי כל כמה שעות לנייד, והוא היה אומר לי לקום, ללכת לשירותים, לשתות משהו, לאכול משהו. בשלב מסוים הפסקתי לאכול, כי לא יכולתי. זה היה בערך בתקופה שאימא שלי פוטרה מהעבודה שהייתה לה אז. יום אחד היא פשוט נכנסה לחדר שלי וראתה אותי שוכבת שם, לא במצב סימפטי במיוחד, חצי מעולפת, אני ממש לא זוכרת את זה, אני רק יודעת שאחרי זה הייתי אצל המון רופאים. אימא שלי אומרת שלא אכלתי שבועיים, אני ממש לא זוכרת, אני זוכרת במעורפל שבוע, אבל אז כבר איבדתי תחושה של זמן.
בשביל הדלקת גרון קיבלתי אנטיביוטיקה, החלפתי 3 סוגים שונים של אנטיביוטיקה בשבוע עד שמצאו את זו שמתאימה לי (כי אני אלרגית לפניצילין). וגם היו צריכים לגרום לי לאכול, כי לא הייתי מסוגלת.
רק לקראת הסוף של המחלה שכבר התחזקתי קצת הרופא גילה שזו הייתה מחלת הנשיקה.
למזלי נעשים חולים בזה רק פעם אחת
ככה שאני לא אצטרך לעבור את הטראומה הזו שוב.
איפה אבא שלי היה בכל הסיפור הזה? אני ממש לא יודעת.
להתגייס לצבא זה לא משהו שרציתי לעשות. אבא שלי לא הסכים שאני אעשה שירות לאומי. הוא הציב לי אולטימטום: או שאת מתגייסת לצבא, או שאת עפה מהבית. אז התגייסתי לצבא, בטירונות לא דיברתי עם ההורים שלי במשך כל השבוע. כעסתי עליהם נורא.
השירות הצבאי שלי רובו הוא לא משהו שהייתי רוצה לזכור במיוחד. למדתי שם המון דברים, אבל לא היה לי טוב. אני יכולה להגיד שנהניתי רק ב3 חודשים האחרונים לשירות שלי.
בעצם מאמצע השירות הצבאי שלי אימא שלי הייתה עם יד על הדופק בקשר אלי וזה בגלל שהיה לי חבר שתכננו לעבור לגור ביחד, זה ממש לא מצא חן בעיני ההורים שלי. אז בעצם נפקחו לאימא שלי העיניים, היא הבינה שאם היא תמשיך בדרך הזו, אני פשוט יום אחד אקום ואיעלם לה מהחיים.
ואבא שלי? אני לא זוכרת ולא יודעת איפה הוא היה בכל העסק הזה, אנחנו לא דיברנו יותר מדיי באותן שנים.
בצבא התפקיד שלי היה קשור במחשבים. עשיתי קורס בממר"ם ומשם המשכתי לשרת ב-2 יחידות, למעשה יחידה אחת ואח"כ בגדוד קשר פיקודי. לא ניכנס למה שעשיתי בצבא.
אבל נאמר שהשתחררתי עם מקצוע ששייך לתחום המחשבים בדיוק בחודש היה המשבר הגדול של ההיי-טק. אם הייתי יודעת את זה אז, הייתי יכולה להיות פחות בלתי מתפשרת על הצעות עבודה שקיבלתי.
מה שקרה בסוף זה שלא עבדתי במקצוע שלי. למעשה הדבר הראשון שעשיתי היה לחתום אבטלה...
לא מצאתי עבודה וגם לקח לי המון זמן להבין שאני לא אמצא עבודה בתחום שלי (שהוא לא תכנותי) כל עוד מצב השוק על הפנים. לקח לי שנה להבין את זה שנה שלמה שלא עבדתי בה.
רק בשנה שלאחר מכן עבדתי, וגם זה לא בעבודות קבועות.
כסף היה נזיל מאוד באותה תקופה.
זו גם הייתה התקופה שבה היו לי הכי הרבה מריבות עם אבא שלי, אנחנו לא הסכמנו על שום דבר.
אם לומר את האמת, קשה לי לקבל עצות ממישהו שבחיים לא החליף את העבודה שלו ובחיים לא היה צריך לחפש עבודה אחרת. אבא שלי כל חייו עובד באותה עבודה. בכל השנים שהוא גר במושב הוא עובד בדיוק באותו הדבר (להוציא 3 שנים שהוא עבר לעבודה אחרת).
אין לו ניסיון לא בתחום שלי ולא במציאת עבודה והוא התחיל להטיף לי מוסר, ואני התעצבנתי מזה ולא יכולתי לשתוק לו, ועל זה נסבו הריבים שלנו.
בשנה שעברה התכוננתי לעבור לב"ש וללמוד פה במכינה.
ואז הריבים שלו איתי הלכו והתרבו, על כל דבר קטן הוא היה מוצא סיבה למריבה.
זה שיגע לי את השכל שהוא מחפש אותי בקטנות בכוונה
ואז בעצם החלטתי שאני אלמד בב"ש ולא במקום אחר, כי לפה הוא לא יגיע בקלות.
אני רציתי ללמוד פה אבל המריבות איתו שכנעו אותי שעדיף להיות כמה שיותר רחוק ממנו
אז "ברחתי" לב"ש.
למעשה הוא היחידי מעל המשפחה הקרובה שלי שלא היה עדיין בדירה שלי בב"ש.
השנה בקושי היו לנו ריבים, אולי ובעיקר בגלל שלא הייתי בבית שלהם.
להוציא ריב אחד שהיה לפני שהתחיל שבוע הספר.
אני בחיים לא אשכח את מה שהוא אמר לי באותו הריב.
הכל התחיל מזה שהוא אמר לי לקחת כובע, אני עניתי לו שאני לא אצטרך כובע כי העבודה היא בערב ובכלל אני מספיק מבוגרת כדי לחשוב על הדברים האלה. הוא התעצבן מזה, ממש קיבל את הקריזה, והתחיל לצעוק ולצעוק, אני הבנתי שזה הסמן לסתום, והוא המשיך לצעוק, אימא שלי יצאה להגנתי.
היא אמרה לו על זה שכל החיים הוא משווה אותי לאחרים וכמה זה לא בסדר, הוא אמר לה עוד ועוד דברים. באמצע כל הצעקות האלה הוא בא אלי ואמר לי את יודעת חבל בכלל שנולדת!
זה הדבר שאני בחיים לא אשכח לו, על זה שהוא אמר לי דבר כזה.
איזה אב אומר דבר כזה לילד שלו???
וזה ממש לא משנה כמה כועס הוא היה, לא אומרים דברים כאלה.
אני בכלל לא יודעת אם אני אוכל לסלוח לו על זה אי פעם.
למה אבא שלי מעצבן אותי
אני לא יודעת, אני רק יודעת שאנחנו לא מסכימים על שום דבר.
אני לא מסוגלת לחיות איתו תחת אותה קורת גג.
אנחנו רבים כמו חתול ועכבר.
אין לנו שיחות רציניות וכשאנחנו מדברים אני צריכה לחשוב טוב טוב על האינפורמציה שאני נותנת לו שחס וחלילה לא ישתמש בזה אח"כ נגדי (וכבר היו דברים מעולם).
בכלל אבא שלי חיי בעולם של אשליה.
אף אחד לא מספר לו שום דבר. אימא שלי היא זו שמנהלת את הבית, את החשבונות, את הקניות, את הכל. אבא שלי הוא המפרנס העיקרי הוא מביא את המשכורת הגדולה יותר לבית.
כל המשפחה הקרובה – אימא שלי אחי, אחותי ואני משתתפים באשליה.
כל אחד מאתנו שוקל מילים, אף אחד לא מספר לו הכל, תמיד רק את מה שכדאי שהוא יידע, מה שלא כדאי שהוא יידע נשמר בסוד.
אבא שלי הוא אחד האנשים שהכי לא סומכים עלי בעולם. בכל הזדמנות שיש הוא טורח להגיד את זה. בגלל זה השבוע גם התעצבנתי על ההורים שלי כי אימא שלי שיתפה את אבא שלי בעניין של הלימודים. בסה"כ רציתי שהם ישלמו ואני כל חודש אחזיר להם. הוא לא מוכן, הוא לא סומך עלי שאני אחזיר את הכסף, או שאני אשאר בעבודה מספיק זמן.
חברים של ההורים שלי תמיד מספרים לי איך אבא שלי מספר בגאווה על השירות הצבאי שלי, כמה שהוא גאה שהבת שלו עשתה קורס בממר"ם, שאני לומדת באוניברסיטה, כמה שהוא גאה בי. אבל אני מעולם לא ראיתי את זה, אני ראיתי ושמעתי בדיוק ההפך, ככה זה היה ב-15 שנים האחרונות, ככה זה עדיין היום.
אני כותבת שירים כבר מגיל צעיר (בערך מגיל 14-15) זה שיר שכתבתי על אבא שלי:
הפגיעה
כל פעם מבחוץ
אתה נראה נחמד
אך מבפנים אתה קר ואכזר
כולם חושבים
שאתה כל כך נפלא
כשזה בעצם לא כך
כל פעם אתה אומר עלי מילים
שבכל הבית אפשר לשמוע
ובמילים האלה אתה הורס
את הרגשות והכבוד
שיש לי אליך
אתה כבר לא שווה את הדמעות
אז למה הן עדיין יוצאות?
(נכתב ב-21/07/99)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
