קטעים מתוך כתבתה של נועה רז:

לילה ראשון בוורשה. רחוב "יוחנן פאולוס השני". נרות נשמה דולקים בכל פינה מתחת לתמונתו של האפיפיור – הגיבור הלאומי של פולין. כמה צעדים ואנחנו מגיעים לבית בו נגור בשלושת הימים הקרובים. בלוק מרובע, דחוס, מלא חלונות קטנים, שמזכירים את דירות "עמידר" של פעם. אלה עם הדחיסות, הלחות והתחושה של הצהוב באוויר. פה האוויר לא צהוב, הוא אחר, הוא עומד. משב רוח קר מעביר צמרמורת בגב.

אני שואלת למה בכניסה לכל בניין יש מדרגות מוזרות, לא סימטריות, שנראו כאילו נבנו במהירות חנוקה, מבוהלת. הוא מסביר שבמהלך המלחמה ורשה נמחקה כולה, ונבנתה בחיפזון לאחר מכן. "לא היה זמן לשקם את ההריסות, אז פשוט בנו מעליהן. המדרגות מכסות בעצם את מה שפעם היו הבניינים שהגרמנים הכי אהבו להרוס". "איזה בניינים?" אני שואלת בחשש, ובלב כבר יודעת את התשובה. ברוכים הבאים לגטו.

הדברים היומיומיים, הפשוטים, מקבלים משמעות אחרת בפולין. השואה היא לא עיסוק מרכזי, לא בדיונים שלנו ובטח שלא בחיי היום-יום של המארחים הפולנים, אבל משהו ממנה תמיד נמצא. מרחף מעלינו בענן שחור ומפחיד, שלרגעים מטפטף חלקיק של זעזוע וקבס לגרון, והולך כלעומת שבא. דוגמאות לא חסר. למשל מערכת ההסקה המרכזית שמורכבת מצינורות גז בולטים במסדרונות, למשל המעליות הזעירות במבני הציבור, למשל צליל השפה הפולנית השורקת, למשל קול תנועת הרכבות.

באחד מנאומיו המפורסמים ביותר, התנצל האפיפיור המנוח, זה שעל שמו נקרא הרחוב, על פשעי הנצרות בזמן השואה. הוא התנצל בפני היהודים, הצוענים, האסירים הפוליטיים ובני כל שאר הלאומים שהזינו את מכונת ההשמדה המשומנת של הנאצים. רק ציבור אחד של מושמדים השמיט האפיפיור מנאומו – ההומוסקסואלים.

מפחיד להיות יהודי בפולין, אבל לא כשאנחנו אורחים בוורשה, העיר שיודעת להסביר פניה לתיירים. ובכל זאת, בין קוקטייל חגיגי אחד לשיחה חטופה אחרת, ניגשים אלינו טיפין טיפין חברים בקהילה היהודית בעיר. בקול שקט הם מספרים על ההתבוללות, על הפחד מאלימות שלא נעלם גם לאחר שנים של שקט, על ההשלמה עם המצב הקיים ובעיקר על הצביעות. "הצביעות", הם מסבירים, "זה בדיוק ההבדל הדק שבין המדיניות לחיים. במדיניות, פולין לא אנטישמית. האנטישמיות מוקצה, אסורה, אף פוליטיקאי לא יעז לגנות יהודים בקול רם. ברחוב זה אחרת. ברחוב אנחנו טרף קל. ילד בבית הספר יקרא לחברו 'יהודי' אם ירצה לקלל. המורה אומנם תגיד שזה לא יפה, אבל הקללה נשארת בעינה".

מוורשה אנחנו ממשיכים לקרקוב, לקחת חלק בכנס בינלאומי גדול וחגיגי בשם "תרבות של סבלנות". בקרקוב יש קהילה יהודית צעירה, ואפילו ארגון בשם "טשולנט" יש להם ומועדון. בקרקוב יש מועדונים גדולים וחיי לילה סוערים. קרקוב לא נהרסה במלחמה, ומבני הרובע היהודי עודם כשהיו. בקרקוב יש פסטיבל למוזיקה יהודית. בקרקוב יש גרפיטי של צלבי קרס ומגני דוד על עמוד תלייה. בקרקוב, עירו של האפיפיור, יש, כפי שלמדנו על בשרנו, לא מעט ניאו-נאצים.

שתיים בצהרים, ואנחנו מתאספים בכיכר המרכזית בשביל לצאת לשרידיו של מה שאמור היה להיות "מצעד הסבלנות", הגרסא המקומית של מצעד הגאווה, שבוטלה כי "בכל זאת, האפיפיור מת לפני שבועיים ולמה להכעיס" או אולי בעצם בגלל המכות והאבנים שחטפו המשתתפים בשנה שעברה.

ברגע האחרון החליטו לנסות ובכל זאת לצאת למצעד. בלי כרזות, בלי צעקות, צעדה שקטה של נוכחות. דקות ספורות לפני תחילת האירוע הודיע מושל המחוז שאת הדיון אישור לצעדה יקיים רק בעוד ארבעה ימים. בינתיים, הוא שלח את המשטרה לפנות את הכיכר, שהספיקה להתמלא בהומואים ולסביות מעל הצבעים, הגילאים והדתות.

אנחנו, חמישה ישראלים צעירים, מצאנו את עצמנו מוקפים בשוטרים, שמפנים אותנו לרחובות המובילים מהכיכר, זורקים אותנו הישר לידיהם של אלה שהמתינו ברחובות. מוכנים מראש הם המתינו שם, קבוצות של ניאו-נאצים גלוחי ראש, מוכנים ומזומנים לכלות זעמם בהומואים, ביהודים ובכלל, במה שיש

אנחנו מנסים להתחבא בקהל, לצמצם נוכחות. אחרי כמה מטרים רועי אומר לי שעוקבים אחרינו. אני מעיפה מבט אחורה ורואה חבורה של כעשרה גלוחים הולכת אחרינו בשקט מופתי. "אולי לא אחרינו", אני מנסה להרגיע, אבל אחרי עוד כמה מטרים של הליכה, והם עדיין אחרינו, אני מבינה שהוא צודק, ומה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו, בארץ זרה, עם עוד שלושה חבר'ה באחריותנו, ביניהם שני נערים בני 18 ו-16.

אנחנו מאיצים בהם להתקדם מהר, בשולי הכביש, לא לדבר עברית, לא לדבר בכלל, רק ללכת ומהר, בלי פאניקה, ואז מה עם קבוצת נאצים רודפת אחרינו באמצע קרקוב. יהיה בסדר. ברגע האחרון רועי מבחין בכמה מהחברים הפולנים והצרפתים שלנו שנמלטו לבית קפה סמוך. אנחנו מצטרפים אליהם, מעדיפים להישאר בקבוצה גדולה. הגלוחים נעמדים מחוץ לבית הקפה, מסתכלים עלינו במבטים רעים, מחכים שנצא.

"נדרתי הנדר לזכור את הכול, לזכור, ודבר לא לשכוח".

שיבוא הבן אדם שיקום ויגיד שהאנטישמיות מתה...

לצערי היא חיה וקיימת, ולא רק בפולין