אין פשוט אין כמו חופש
אין כמו להתנתק
האמת כשרציתי להתנתק מעצמי זה באמת מה שהייתי צריכה לעשות
הלכתי למקום בו אף אחד לא מכיר אותי
עשיתי מה שבא לי
ובקיצור
הורדתי מסכות
וזה היה כייף
אני לא יודעת מה מצאתי באילת בתור ילדה
היום אני לא חושבת שיש לי הרבה מה לחפש שם
בכל מקרה לא שווה להגיע לאילת לבד
לא יוצאים לבד, לא אוכלים לבד, לא הולכים לים לבד
יותר כייף ביחד
רוב האנשים מהקורס שלי ששמעו שבאתי לבד אמרו לי שזה מעשה מאוד אמיץ
האמת שלא הייתה לי בעיה בגלל שהייתי בקורס צלילה
אבל עדיין כולם באו בזוגות או קבוצות של חברים
אנשים שמכירים אחד את השני ואני באתי לבד
תמיד היה בי הקטע של "אני לא רוצה להיתקע לאף אחד"
לאילת הגעתי בטיסה מנתב"ג
אין כמו לטוס לאילת
זה אחד הדברים הכי טובים שיש
תוך חצי שעה מגיעים מהמרכז לאילת
הקורס צלילה היה כולל גם לינה באכסנייה שהזכירה לי את המגורים שלי בצבא
רק ששם הרצפה לא הייתה שחורה (אבל הייתה בדרך לשם)
האכסנייה הייתה זוועתית, לא היה שם כלום חוץ ממיטה, כרית ומקלחת (שהמקלחת דווקא הייתה נורמלית יחסית), אבל בקושי היינו באכסנייה, אז זה היה זניח. אני בטוחה שבפעם הבאה שאני אגיע לאילת אני לא אלך לאכסנייה שלהם, עדיף לשלם קצת יותר כסף עבור זה ולא לגור בדיר חזירים.
האוכל במועדון צלילה היה על בסיס הג'אנק פוד, שעבורי ג'אנק זה כל דבר שמכניסים לפיתה או בגט, ואי אפשר לא לאכול, ובאכסנייה לא היה מקום בכלל להכין אוכל, למרות שהיה מקרר (ששמנו בו בעיקר בקבוקי מים ובירה). הסיבה היחידה שלא עברתי לאכסנייה אחרת היא בגלל החבר'ה, כי מי שלא באכסנייה לא מחובר לחבר'ה.
לפני שהגעתי היה לי דיבור עם המנהל מועדון צלילה, בחור בן 37, נחמד לאללה. ביום הראשון הוא קרא לי למשרד שלו, סתם כדי להיפגש פנים מול פנים, ותוך 2 דקות הבנתי עם מי יש לי עסק, לא שהוא ניסה לעשות משהו חלילה, אבל המבט שלו אמר הכל, חוץ מזה שהוא לא נראה בכלל בן 37 הוא נראה לפחות 10 שנים יותר, בן אדם מבוגר שחושב שהוא עדיין בן 20. מגעילים אותי לפעמים אנשים כאלה, שלא תופסים את המציאות. ישר התנתקתי.
אנשים שמגיעים לקורס צלילה הם לרוב אנשים ממש סבבה, בדר"כ ולרוב צעירים (הכי מבוגרים היו בני 28) וכולם בראש טוב כזה, ולא כבדים. כמעט לכולם היה קשה בהתחלה, לנשום כמו שצריך, לי הלך בסדר (טוב כמה קשה יכול להיות לנשום רק מהפה?).
גם המדריך שלנו, איזה שייט חמוד לאללה וחתיך הורס, ביום הראשון כשהוא בחר את הקבוצה שלנו, אחרי הצלילה הראשונה הוא חשב שהוא נפל על אנשים קשים (רק לצורך העניין בכל קבוצה יש עד 6 אנשים ומדריך). הוא אמר לי שאני הייתי הכי רגועה מבין כולם.
אז היו שיעורים עיוניים שהיה עליהם מבחן, והיו צלילות 2-3 בכל יום.
והאמת, קורס צלילה זה דבר מדהים, אמנם לא כולם יכולים לעשות את זה (יש כמה מגבלות בריאותיות), אבל ההרגשה הזו של לרחף במים ולראות את כל הדברים המדהימים שיש בתוך הים, אין אי אפשר לתאר את זה במילים.
לפעמים פשוט התנגן לנו בראש השיר under the sea (מהסרט "בת הים הקטנה" של דיסני) זה היה כל כך מתאים.
בימים הראשונים באמת לומדים איך לצלול, איך לנשום במים, איך לא לגרום נזק לאוזניים וכו'. ורק אחרי יומיים שלושה באמת נהנים מהצלילות.
היו אפילו כמה דגים שנתנו לנו ללטף אותם (מצחיק אבל נכון), והיה סוג מסויים של דג שממש היה מתקרב לנו לידיים כדי שנעביר עליו ליטוף.
באלמוגים אסור לגעת, אלמוג זה סוג של חיה, לא צמח או משהו אחר, וכשנוגעים בו הוא מוציא חומרים שצורבים לנו את העור, ובכלל עצם הנגיעה זה פוגע באלמוג.
הקורס של הכוכב הראשון הוא הבסיסי, בו באמת לומדים עקרונות צלילה ואיך לצלול. ואז כשמקבלים בטחון מתחילים לעשות שטויות במים (כמו סלטות, ועמידת ידיים וסיבובים)
נכון המים באילת היו קצת קרים, אבל אחרי כמה ימים דיי מתרגלים לזה.
והחלק העיוני הוא באמת חשוב, זה אחד מסוגי הספורט האתגרי, שכמו בכל ספורט אתגרי יש בו סיכונים כאלה ואחרים, חייבים ללמוד מה הסיכונים, למרות שהסיכוי שמשהו ייקרה הוא דיי קטן אם שומרים על ההוראות. וחייבים לדעת את הדברים האלה.
בקורס של הכוכב שני, הייתה פחות תיאורה ויותר לימוד ימי, על הדגים והצמחים וניווט וצלילת לילה. אני חושבת שצלילת לילה אחד הדברים הכי מעניינים שעשינו, כי כל הדגים המסוכנים יוצאים החוצה. ככה יצא שראינו חתול ים בגודל של רכב (ממש גדול) ומלא זהרונים (שזה דג "ערס" כזה, שעל הראש שלו יש קוצים עם רעל) וצלופחים ומורנות (שזה כמו נחש רק עם שיניים), וגם כמה דגי אבונפחא או קיפודג (איך שתרצו לקרוא לזה, זה הדג שמתנפח כשהוא מרגיש סכנה). אבל לצלול בלילה עם 6 אנשים זה ממש לאבד חוש כיוון. בכלל אפשר לאבד חוש כיוון בים, חייבים להכיר טוב את האתר שצוללים בו.
והדבר הכי יפה זה צלילה לעומק 30 מטר, קודם כל ב30 מטר עומק יש דגים שונים לגמרי מהדגים שלמעלה, והמים כל כך צלולים שזה מדהים, ומסתכלים למעלה ורואים את כל המים האלה, זה ואוו!
באילת יש הכי קצת אנשים בתחילת שבוע, והכי הרבה בסופ"ש, החוף היה מפוצץ בשישי-שבת, ככה שממש היינו צריכים לחכות למיכלי אוויר בשביל לצלול שוב. ואין כמו לשבת על החוף להסתכל בים הכחול כחול הזה ולנמנם קצת או ללכת לטבול במים זה חופש אמיתי.
הנסיעה חזרה הייתה סיוט.
קודם כל הייתי צריכה לנסוע באוטובוס, כי אסור לטוס 12 שעות אחרי צלילה. והאמת לא היו לי כל כוונות להישאר באילת, אני דיי מיציתי את עצמי אחרי 5 ימים באילת, אבל היה הקורס כמובן. ולכן את הנסיעה שהזמנתי ל-7 בערב הקדמתי ל-4 אחה"צ.
קודם כל הייתה לנו משפחה מוסלמית באוטובוס, ובעצירה הראשונה הם נעלמו לנו, וכידוע כל הישראלים הטובים נלחצו והיו בטוחים שיש פצצה באוטובוס, תוך 2 שניות הקיפו את האוטובוס מלא משטרות (שאין לי מושג קלוש מאיפה הן הגיעו היינו באמצע המדבר ליד חצבה) ובדקו, בינתיים הלכו לחפש את המשפחה הערבית שנמצאה בכלל על אוטובוס אחר. כולם נרגעו.
אח"כ מישהי היסטרית הסתכלה בחלון וראתה את האורות של הברקס והייתה בטוחה שזה עשן והיא התחילה לצעוק כמו משוגעת באוטובוס (ואח"כ כולם צחקו עליה).
אחד הדברים שהכי הצחיקו אותי זה ארומה, סניף של ארומה, באמצע המדבר באמצע שומקום. ושם עוצרים 4 אוטובוסים של אגד (לרבע שעה) וכולם הולכים לקנות ארומה.
אז אכן הייתה הנסיעה ארוכה משהו, עם עצירה בארומה אי שם ליד חצבה ועם עצירה נוספת בדימונה (שעשתה לי פלאשבקים מהעבר, הרי אי אפשר לא לחשוב על, והתאפקתי ולא שלחתי לו הודעה, אחרי הכל למה אני צריכה את זה?). ואח"כ עצירה נוספת והורדת נוסעים (חצי מהאוטובוס ירד נשבעת) בב"ש ומשם ישר לת"א.
החלק מבאס האמת היה להגיע מהמזג אוויר השמשי והנעים של אילת, למז"א החורפי ששרר (ועדיין קיים) במרכז. אני לא טיפוס של חורף, והאמת הראש שלי עדיין לא ממש פה.
נזק כלכלי:
3 ארוחות במסעדות
אחת עלתה לי 100 ₪ מסעדה איטלקית לא רעה בכלל שהייתה ליד האכסנייה, שם אכלתי רביולי עם סלומון ברוטב שמנת (יאמי!) וכוס יין אדום.
שנייה עלתה לי 150 במסעדה אסייתית עם אוכל מעולה! אכלתי מיקס פירות ים עם אורז, איזה קינוח בשם מרינה (שלא הצלחתי לגמור לבד אז עזרו לי) ו2 כוסות יין.
ושלישית 240 ₪ במסעדה ברזילאית ששם אכלנו בשיטת ה"שיפוד הרץ" (אכול כפי יכולתך, שיכולתי מסתבר לא ממש גדולה במיוחד) פאדג' שוקולד לקינוח ובקבוק יין קטן (שעלה לי לבד רק 70 ₪). זו הייתה המסעדה הכי יקרה, אבל אין מילים הבשר היה שם ברמה (פאפאגיו לדוגמא הוא ממש לא משהו לידם).
והיו ארוחות סתם, וסתם בירה, או סתם יין ביציאות כאלה ואחרות, זה לא נחשב.
קניתי נעלי ספורט נוספות לריצה, אני שונאת לרוץ האמת, אבל נראה לי שזו הדרך היחידה להוריד במשקל כמו שצריך וגם לשמור על כושר (אופניים זה לא ממש בקטע שלי) אז אני אעבוד על עצמי שאני כן אוכל לרוץ, אז נתחיל מ-5 דקות ונעלה יהיה טוב בסוף. הנעליים שקניתי אגב הם של "סקוני" ולא נייקי, אני לא ממש אוהבת נייקי, הן נורא מתרחבות, והן לא תמיד נוחות מסתבר. ואה, כן הנעליים הכי טובות ויפות הן אלה של הגברים, אלה של הנשים באות תמיד בצבעים בהירים ונשיים כאלה (ורוד/סגול/כחול) והן גם נורא צרות, ואלה של הגברים הרבה יותר נוחות וספורטיביות.
חוץ מזה לא יצא לי עוד לקנות הרבה דברים בעיקר בגלל שרוב היום היינו בים.
ועכשיו, עכשיו אני רוצה להיות בשמש באילת ולא במז"א הסגרירי שיש במרכז.
ואני צריכה מסאז' דחוף הגב שלי הורג אותי (המיכלי חמצן האלה כבדים אני אומרת לכם, שום דבר לא יכול להכין אתכם למשקל הזה).
ולישון, לישון והרבה...
אבל אני כמו ילדה טובה אלך לחד"כ היום בערב....
(נראה לי שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי בחיים שלי עד היום וזה עוד היה בתמצות).
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
