הפלא ופלא הבחור בסוף כן הגיע אלי ביום שבת

לא לפני שהוא הביע את מורת רוחו מזה שהתעוררתי מאוחר (8:30)

ושבפעם הבאה הוא רוצה שניפגש יותר מוקדם, כי המשפחה שלו באה ומתנחלת אצלו בבית בסביבות 7:30 בבוקר

וכשהוא יצא מהבית לכיוון שלי (בסביבות 9 בבוקר) כולם היו באמצע ריב שהוא ניסה להפריד

ואני באמת שלא מבינה מה הוא צריך להפריד בין אחותו לילדים שלה שרבים אצלו בבית

מישהו התחיל את הריב (אחד הילדים) יש מבוגר אחראי (אחותו) שהיא תטפל בזה

למה הוא?

חוץ מזה הוא סיפר לי שהוא בקושי ישן בלילה כי היו לו כאבים (מהאבנים בכיס המרה)

ושהוא מעוך והפוך, ונראה כאילו מישהו הרביץ לו בשעות האחרונות (לא הוא סתם נראה עייף אבל הרבה יותר טוב ממה שהוא נראה אחרי יום עבודה)

והוא עדיין לא חושב להקדים את הטיפול בניתוח, ואמר לי שגם כשהוא יטפל בזה הוא ידאג שזה לא יפריע לאף אחד בעבודה שלו

כדי שלא יהיה לעובדים עומס וכדי שאנשים יוכלו לקחת את החופשות בתאריכים שהם רצו

הוא מתחשב בכולם, אבל אף אחד שם לא באמת מתחשב בו

כי באותה נשימה הוא סיפר לי שכמעט ביטלו לו את 2 ימי החופש שהוא לקח (על היום של המבחן ויום לפני)

והוא בכלל לא לקח חופשות בכלל כל יולי-אוגוסט חוץ מהתאריכים האלה

בכל מקרה קיבלתי שטיפה על זה שצריך להקריב וכו'

ובשבת הבאה כנראה שאני אקום ב7 לפנות בוקר בשביל שנשב ללמוד יחד.

זה לא שיש לנו אלטרנטיבה אחרת, כן?

אין אף ספרייה פתוחה ביום שבת

במושב שאני גרה אין בכלל ספרייה

ביישוב שהוא גר יש ספרייה, אבל השעות פתיחה שם מוזרות (ובלי שום קשר לא ביום שבת)

ובכלל לא הבנתי אם אפשר לשבת וללמוד שם

(יש שעות השאלה מוגבלות ושעות חדר עיון מוגבלות, ולא ראיתי שום דבר על חדרי לימוד לתלמידים/סטודנטים)

אם בימים שלפני המבחן  נרצה ללמוד זה פתוח או 3 שעות בבוקר או 3 שעות אחר הצהריים (תלוי ביום)

נשמע לי טיפשי בכלל לחשוב על ללכת ללמוד שם 3 שעות, ואז ללכת למקום אחר ללמוד כי הם סוגרים את הספרייה

בכל מקרה ישבנו אצלי ולמדנו, האמת שהופתעתי, אבל זה היה הרבה יותר טוב מאשר הלימודים בעבודה שלו

שאנחנו שנינו מגיעים אחרי יום עבודה מתים מעייפות, ולא תמיד הכי מרוכזים

הפעם זה היה יותר ממוקד, ואני לא יודעת אם המבחן לדוגמא שתרגלנו היה קל, או שזה בגלל שהיינו יותר בפוקוס

זה הרגיש לשנינו יותר טוב מבחינת התרגול, נכון שיש עוד המון, פשוט המון מה לשפר

אבל עדיין

אני רוצה להרגיש בשבוע הבא שאני יכולה לגשת למבחן ולעבור אותו

ובינתיים אני לא מרגישה את זה

באמצע הלימודים גם עשינו הפסקה, שבה הוא התלהב מה-TV שלי (הרי הלכנו לקנות אותה יחד)

והיה גם שלב שבו ידיים נשלחו שפתיים נפגשו וגופים נצמדו עד ש... הפסקנו את זה וחזרנו ללמוד

בקטע הזה אני לא מבינה אותו, הוא זה שמתחיל בכל זה

ואז כאילו עוצר את עצמו, כאילו שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר

בכלל הוא היה על קוצים כאילו שההורים שלי יושבים עם האוזן ליד הדלת של הבית שלי

כאילו שאין להורים שלי דברים יותר חשובים לעשות בשבת בבוקר...

אני לא מבינה את ההיגיון שלו

הוא אמר לי שהוא נמשך אלי

כשאנחנו מתנשקים הוא מרגיש את זה מבפנים

וגם כשאנחנו יושבים בעבודה שלו הנוכחות שלי עושה לו את זה (הוא אמר לי שבגלל זה גם קשה לו להתרכז)

ומצד שני, הוא מתנהג כאילו זה לא בסדר, זה שהוא נמשך אלי, שאנחנו מתנשקים וכו'

זה לא בסדר לעשות את זה לנו הוא אמר...

חבל שהוא לא יכול להיות החלטי בקשר לזה כמו שהוא היה החלטי לגבי הניתוח שהוא צריך לעשות

סוף סוף יש שקט בעבודה

אין לנו ר"צ עדיין מחפשים

אין אחמ"ש קבוע, יש 2 זמניים

גם אני מאחמ"שת לפעמים

סוף סוף נעשה נעים להגיע לעבודה

יש אווירה נעימה

פחות לחץ

פתאום הימים עוברים מהר יותר

המנהל מחלקה שלי אישר לנו יציאה מוקדמת 3 פעמים בשבוע. זה אומר ש-3 פעמים בשבוע במקום לעבוד 11 שעות חלק מאתנו יעבדו 9 שעות (כל יום מישהו אחר). זה הדבר הכי טוב שיכלו לעשות, לא מפריע לי להישאר פעמיים בשבוע עד מאוחר, אבל יותר מזה, זה שורף לי את החיים. סוף סוף יש לי זמן לעשות עוד דברים חוץ מלהיות בעבודה ובחד"כ.

כל הנציגים הותיקים (ז"א כל מי שמעל שנה וקרוב לשנה בתפקיד הזה) ביקשו שיחה עם המנהל מחלקה, בקשר לקידום כמובן. רק אני עוד לא דיברתי איתו. האמת שאני רוצה קידום, אבל במחלקה שלי אין לי לאן להתקדם, אני לא רוצה להיות אחמ"שית, זה תפקיד ניהולי ומשעמם, אני מעדיפה להתקדם מבחינה מקצועית בצוות אחר, אבל אין כרגע שום תפקיד כזה בחטיבה. וזה נראה לי אידיוטי משהו לבקש קידום מקצועי שכרגע אין תפקידים שיכולים להתאים לי.

שבוע ראשון של התפריט החדש נגמר היום

כן, אני לא אמרתי ממחר דיאטה, ישר אחרי הפגישה עם הדיאטנית ביום שישי שעבר התחלתי (אם כבר אז כבר). סופ"ש היה קל, אבל היומיים הראשונים בעבודה שיגעו אותי, כל הזמן רק חשבתי על הארוחה הבאה ככה שכל הזמן הייתי רעבה משהו, אח"כ זה כבר הסתדר והיום אני רגילה, למרות שלא יעזור לאכול ב-8 בבוקר עדיין קשה לי (לא התעוררתי כבר אוכל?). בכלל החלק שהכי מפריע לי זה לכתוב כל מה שאני אוכלת, זה יכול לשגע אותי הפירוט הזה, אבל שיהיה.

זה קשה להתרגל לאכול כל שעתיים שלוש. זה בטוח.

בחד"כ הייתי

אבל לא עם השזיף

אחרי שהוא עיצבן אותי ביום שני, וביום שלישי לא הייתי. אתמול כשבאתי ישר הלכתי להתאמן (הוא היה עסוק בלאמן מישהו) ואז הוא בא לדבר איתי. מצחיק אותי שאיך שהוא מתקרב אלי יש לו חיוך ענקי על הפרצוף, שאלתי אותו אם לא כואבת לו הלסת מרוב החיוכים האלה.

הייתי מעדיפה אותו בפרצוף רציני, כי כשהוא מחייך אני תוהה מה לכל הרוחות הוא חושב.

חוץ מזה הוא כל הזמן מסתכל עלי כשאני מתאמנת, זה מעצבן, כי לפעמים הוא מעיר (בצחוק) על מה שאני עושה, וכאילו משוויץ בי בפני מתאמנים אחרים (בדברים שלפעמים אני בכלל לא עושה).

אני תוהה אם בגלל הקטע המעצבן הזה שהוא עשה לי לא לעשות איתו אימון בשני, אין לי כוח לקטעים כאלה שוב, אני תמיד קובעת איתו מראש ויום שני הוא טאבו כזה אני אף פעם לא מפספסת אימון ביום שני. פשוט הקטע הזה השבוע גרם לי לחשוב, לא שאני מכורה לו או לאימונים איתו או משהו, בדר"כ זה כייף אפילו, גם כשהוא מתווכח איתי וגם כשהוא מבקש ממני לעשות דברים שאני לא אוהבת, אבל ההתנהגות הזו הפריעה לי. וזה שהערתי לו, טוב זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, מה שמוכיח שזה לא ממש עוזר שהערתי.

בא לי "להחזיר" לו (כן ילדותי אני יודעת). אבל לא בדיוק במונח הזה, אלא להראות לו שאני לא תלויה בו. אחרי הכל אני משלמת על האימונים האלה, מגיע לי יחס אחר.

מחר יום שישי, אני אהיה בעבודה, ואח"כ אני אסע סוף סוף לבקר את ההורים שלי. אבל את הסופ"ש אני מניחה שאני לא ממש ארגיש.

שיהיה לכולנו סופ"ש נפלא ומלא בשמש...