בפייסבוק מישהי שלמדה איתי בכיתה, כתבה כמה דברים על אנשים שהיא הכירה שהפכו להיות חללי צה"ל

בכלל היא כותבת נורא חושפני על החיים שלה, מקבלת המון תשומת לב על החשיפה האישית

אני לא יודעת כמה אנשים היו כותבים על דברים כאלה אישיים שלהם בפייסבוק

לכתוב על הגירושין שלה מבעלה

על זה שהיא עשתה ניתוח לקיצור קיבה ולמה, על הסיבוכים

ועל זה שבגלל טיפולי ההפריה שהיא עשתה כמה שנים אחר כך נוצרו סיבוכים והיא לא תוכל ללדת יותר

כל הסיפורים שהיא כותבת (חלקם אמיתיים וחלקם ממש לא), מנופחים לצרכי תשומת לב

אני מבינה שאנשים צריכים תמיכה, אבל לפתוח את הדברים האלה קבל עם ועד ופייסבוק

מול אנשים שבכלל לא מכירים אותך אישית, זה משהו שבכלל לא ברור לי

בכל מקרה לא בזה עסקינן

היא פירסמה פוסט שבו היא כתבה על 2 אנשים שלמדו איתנו בביה"ס

אחד מהם למד איתה ואיתי באותה הכיתה, נקרא לו ג'

לקח לי חצי יום להיזכר בשם המשפחה שלו (בכל זאת עברו לא מעט שנים)

בכל מקרה היא כתבה (והמציאה) כל מיני דברים שלהד"ם

כמו למשל שג' היה צליאקי - מה שלא נכון

הוא גם שירת בגולני ולפני 15 שנה לא היו מגייסים צליאקים בכלל, לא שכן לקרבי

(חוק ששונה רק ב2014)

היא כתבה שכולם קראו לו קמח בגלל זה

אני ממש לא זוכרת את זה

אני דווקא זוכרת שהוא היה אסמטי

ג' נהרג בשנת 2000 בתאונת דרכים מחרידה

ההורים שלי לא סיפרו לי בכלל על זה, אני גיליתי את זה בדיעבד כמה חודשים אחר כך

כשמישהו מהשכבה שלי שאל אותי למה לא הייתי בלוויה של ג', כל הכיתה הייתה שם (שלא לדבר על כל השכבה)

הוא היה ההרוג צה"ל הראשון בשכבה שלנו

מסתבר שההורים שלי אמרו את זה בזמנו למי שהיה אז חבר שלי והוא לא טרח להודיע לי בכלל

כאילו שזה לא חשוב בכלל שבן אדם שהיה חלק כמעט יומיומי מהחיים שלי במשך 4 שנים איננו עוד

(ובתקופה של הצבא התיכון והחבר'ה הכל עוד היה יחסית קרוב)

כמה חודשים לאחר מכן, ההורים של ג' יצרו איתי קשר

בספר מחזור של השכבה שלנו עשיתי קריקטורות שלו כי הוא כל שנה שינה תספורת

והם שאלו אותי אם הם יכולים להשתמש בזה באתר הנצחה שעשו לו בגולני

ברור שאיפשרתי להם להשתמש בזה (הופתעתי אפילו שהם ביקשו)

הוא היה בן אדם מקסים והייתה לי הזכות להכיר אותו

לאבד בן אדם, לא משנה באיזו צורה, אבל בן אדם צעיר, בין אם זה במלחמה או מבצע, או בתאונת דרכים

משאיר משפחה שבורה עם פצע פעור שלא ייסגר לעולם

יום אחד בשנה שבו מזכירים את כולם הוא כלום לעומת מה שהמשפחות השכולות עוברות כל יום ויום בחייהן