אני מתקשרת לאמא שלי בבוקר והיא אומרת לי שסבא בלי דופק ובלי נשימה ושהיא נוסעת לשם
מגיעה לבית, מבינה שעשו לו החייאה והוא חזר אבל הדופק חלש מאוד מחכים
אי אפשר לפנות אותו כך להוספיס
אמא שלי מתכוננת לצאת לשם
איך שהיא נכנסת לאוטו מודיעים לה שהוא נפטר
היא באה לבית שלי דופקת על הדלת שלי חזק, אני פותחת היא אומרת "הוא מת! תודיעי לכולם"
ורצה בחזרה לאוטו מבלי שהצלחתי להגיד לה מילה או לבוא איתה לשם
(אחר כך היא חזרה להכין לעצמה תיק עם בגדים וכו' ואז כבר נסעתי איתה לשם)
סבא שלי שוכב מת על הרצפה ואמא שלי מרימה את השמיכה כדי לראות אותו בפעם האחרונה
אני מקשרת לאבא שלי כדי להודיע לו שסבא שלי נפטר ומבקשת שהוא יודיע לאחי ואחותי כי אני לא יודעת איך לבשר להם דבר כזה
אבא שלי היה בשוק, הוא סיפר לאחר מכן שהצוות של הבית חולים בו הוא עובד בא לראות מה שלומו כי כשאמרתי לו שסבא שלי נפטר הוא נעשה חיוור לגמרי
באחד הימים שאחותי ואני היינו בדרך הבייתה מהשבעה יחד עם אבא שלי והוא טען שהייתי בשוק כי בכיתי
ואחותי אמרה לו "מה אתה רוצה, איך בדיוק רצית שהיא תגיב שניה אחרי שאמא סיפרה לה שסבא מת? לבכות זה לא שוק זו תגובה נורמלית"
הריח שהיה בבית של סבתא שלי במשך כמה ימים עד שהוא התנדף
סבתא שלי שהחליטה שהלוויה צריכה להיות ביום ראשון, כדי שהיא תוכל להתארגן (סבא שלי נפטר ביום חמישי בסביבות 11 בבוקר)
ואחרי שאמא שלי הלכה עם אבא שלי לחבר'ה קדישא בעיר, הרב שם אמר שלא מלינים את המת
וגם, שאמרו לנו שבאותו יום (חמישי) 6 אנשים נפטרו בבית שלהם, ושזה אירוע נדיר
בבית העלמין, יצאה הלוויה כל חצי שעה
והכריזה כאילו שאנחנו בארומה "הלוויתו של המנוח ... תצא בעוד כך וכך דקות"
כשהרב שערך את הלוויה לא הקריא את אל מלא רחמים מעל הקבר של סבא שלי
אנשים חסרי טאקט שהגיעו ללוויה שואלים אותנו על שפת הקבר מה שלומינו (נו באמת)
המון המון חברים של ההורים שלי מהמושב וגם ממקומות אחרים שהגיעו לניחום אבלים
זה היה ממש מחמם את הלב לראות את זה
לראות משפחה שלא ראיתי שנים, אבל ממש שנים
כי פעם שמרנו על קשר הרבה יותר והיום כל אחד עסוק בעניינים שלו
אח של סבא שלי שהוא בן 89, שהגיע ללוויה ואמר לנו "אולי לא כדאי לי לחזור הבייתה, בטח גם אני הולך בקרוב"
ובמשך השבוע הזה הוא החליט לא לקחת את התרופות שלו ללחץ דם/סכרת/לב ואחרי כמה ימים היו לו פרפורים בלב והוא אושפז בבי"ח
(אגב קטע משפחתי כנראה כי גם סבא שלי היה מפסיק לפעמים לקחת את הכדורים שלו ולהגיע לבי"ח בגלל בעיות כאלה ואחרות)
בת של בן דוד של אמא שלי, דיברנו על זה שגם היא וגם אני היינו טומבוי כשהיינו ילדות
והיא אמרה לי "כן אבל אני הלכתי לכיוון הנכון ואת נשארת סטרייטית"
(זה סתם הצחיק אותי, כי לכל אחד יש את ה-נכון ומתאים בשבילו)
שביום שבת נשך את אחי כלב - פיטבול
ובהתחלה אחי ריחם על הכלב ולא רצה ללכת למשרד הבריאות וכו'
והוא הלך רק ל"טרם" ולכן לא קיבל חיסון נגד כלבת ורק אחרי 3-4 ימים הכלב נכנס להסגר
ואחרי שהוא דיבר עם חברים שלו שחלקם עורכי דין והם אמרו לו שלדעתם הוא צריך לתבוע את הבעלים של הכלב
כי זה בכלל לא חוקי שכלב מהסוג הזה הסתובב ללא מחסום פה
ובכלל צריך לכלבים מהסוג הזה רישיון ותיעוד של כל החיסונים וכו' וללכת לוטרינר מוסמך של משרד הבריאות
כי הבעלים של הכלב לא מצא את הפנקס חיסונים של הכלב וגם לא מצאו כל תיעוד לזה במשרד הבריאות ובשירות הוטרינרי
כשהגעתי ביום שני לעבודה והמנהל שלי שהגיע בסביבות 11 שאל אותי מה אני עושה פה ושאני יכולה ללכת הבייתה כי הכל רגוע ועובד
(נו זה החזיק יום אחד עד שהוא התחיל עם הטירוניות שלו שוב)
דודה שלי שעושה הצגה כאילו הכל בסדר כשבעצם הכל לא בסדר
ואחי מתלונן על ההתנהגות התיאטרלית שלה, וכמה זה לא מתאים ומפריע אפילו לו
שיחה עם אחי שאומר לי שאחרי שהכל ייגמר לא נראה לו שדודה שלי תדאג לבקר אצל סבתא שלי יותר מדיי
ושהיא כבר ניסתה להוציא ממנה כספים בטענה שהיא לא מרוויחה מספיק (היא עצמאית ויש לה כל הזמן עבודה והיא מרוויחה יותר ממה ששני ההורים שלי יחד מרוויחים בחודש)
אבא שלי מספר לי שדודה שלי מתלוננת לסבתא שלי שהיא מרוויחה סך הכל 3000 ש"ח בחודש ושאין לה כסף לגמור את החודש
בשבעה! על סבא שלי! אין לאישה הזו בושה לבקש מסבתא שלי כסף בשבעה! (לא מספיק היא נצלה את סבא שלי כל השנים האלה?)
אפילו שדודה שלי מרוויחה פי 2 ממה ששני הוריי מרוויחים יחד
אחרי שחזרנו מבית העלמין ביום האחרון של השבעה, והיינו בבית רק סבתא שלי ואמא שלי
סבתא שלי אומרת לאמא שלי שהיא לא רוצה שדודה שלי תהיה רשומה בחשבון בנק שלה כי היא תיקח משם כסף
סבתא שלי יודעת בדיוק עם מי יש לה עסק (גם סבא שלי ז"ל לא הסכים שהיא תהיה רשומה בחשבון)
שיחות מעניינות עם סבתא שלי במשך השבוע
תמונות של סבא וסבתא שלי כשהם היו צעירים
דודה שלי חיה בסרט שבתור ילדה היא הייתה מכוערת
פעם לא היו מצלמות בבית ותמונות מתקופת הילדות של אמא שלי הן מצרך נדיר ביותר
יש נרות נשמה שיכולים לדלוק שבוע שלם!
שבעה ימים זה ממש לא מספיק זמן כדי לעכל ולהבין ולהפנים את מה שקרה
נראה לי שההבנה האמיתית מתחילה רק אחרי השבעה שכולם הולכים ואז מי שנשאר צריך להתמודד עם האובדן