קשה מאוד לתכנן הוצאות כשיש משכורת נמוכה

ועוד יותר קשה לעמוד בהוצאות לא צפויות שנופלות כרעם ביום בהיר

לא שאני מתלוננת, בעצם כן, על המשכורת שלי אבל עוד נחזור לזה

באחד האמשים החלפתי לעצמי מצעים במיטה (עברתי לפלנל עקב המזג אוויר הקר עד קפוא פה בלילה) וכמו תמיד הפכתי את המזרן, חשכו עיני לראות עובש! לא שזה מפליא אחרי מה שהמזרן הזה עבר

קודם כל המזרן בן 15, עבר איתי מהמושב לבאר שבע, בבאר שבע עבר איתי דירה, מבאר שבע לתל אביב, בתל אביב עבר איתי דירה, ומתל אביב חזרה למושב. שנים רבות, מעברי דירה רבים, אבק ושחיקה, והמזרן כבר מזמן איבד את הצורה שלו, וכבר כמה זמן אני אומרת שצריך להחליף וגם את המיטה (לישון על מיטת פוטון בגיל אוטוטו 30 זה ממש לא זה).

אז ייבשתי ואיווררתי את המזרן עד לפעם הבאה שאני אהפוך אותו (עוד שבוע-שבועיים בטח) בתקווה שאני לא אמצא עוד עובש.

ועכשיו צריך לקנות מיטה ומזרן חדשים, שזה לא זול במיוחד (כמו קורס באוניברסיטה)

ואני לא סתם ישנה על כל מזרן, למעשה אני יכולה לישון טוב רק על מזרן פוטון

ככה זה שמתרגלים למשהו טוב

ובכלל מזרונים טובים מתחילים מסביבות 1000 ש"ח, פוטון או לא פוטון

וצריך גם מיטה, כי לישון על הרצפה אולי בגיל הטיפשעשרה זה נחמד, אבל היום כבר לא ממש, גדלנו, התבגרנו

אז כנראה שבחודש הקרוב אני אקנה מיטה חדשה, של פוטון, אבל לא כזו שעל הרצפה, אחת גבוהה יותר עם ארגז מצעים (איזה דבר שמיש זה! וחוסך מקום גם).

על מזרן אני בטח לא אתפשר, פוטון ורק פוטון

מיטה, פה זה עוד נתון לויכוח, אם כי הרבה יותר זול לקנות את המיטה עם המזרן ולא כל אחד בנפרד

ולא מצאתי גם מיטה שמצאה חן בעיני מבחינת הפונקציונאליות שלה

ככה שבמקום לקנות דברים לבית (שידות, ספריות וכו') אני כנראה אקנה לעצמי מיטה חדשה ואגרום לחדר שלי להיראות כמו חדר שינה קצת יותר נורמלי.

בכלל רציתי לקנות ספרייה (כוורת) ולשים בסלון כדי להעביר את כל הדברים מהחדר שינה, שאמור לשמש בעצם רק לשינה בלי עוד מסיחים מסביב, אבל כנראה שזה יצטרך לחכות.

ביקור באיקאה יהיה בכל מקרה, כדי לקנות כל מיני פתרונות אכסון קטנים

שזה בעצם אחד הדברים הכי נחמדים באיקאה, הדברים הקטנים והזולים שגורמים לבלאגן להיות מסודר בתוך איזה קופסא שחוסכת מלא מקום (מה שנקרא בלאגן מסודר). אני מקווה לנצל את היום האחרון של הסייל באיקאה כדי לקנות דברים שאני צריכה.

ברשימה יש קופסאות, וסלסילות בעיקר. שלכל דבר יהיה את המקום שלו.

הדיסקים, הניירת, גרבים ותחתונים שזרוקים סתם במגירה, סיכות ואביזרים לשיער, שטיח לאמבטיה, שטיח לחדר (בחיי הרצפה קפואה!), לא חסרים דברים שצריכים להיות מסודרים יותר שהיום זרוקים באיזה מקום בצורה מבולגנת

אולי אני אצליח לפנות קצת דברים מהסלון (עדיין יש פה 3 ארגזים שלא פתחתי ועוד כל מיני דברים שאין להם מקום כרגע). והבית יקבל צורה יותר בייתית.

אני מתה לקנות כוורת, ו2 כורסאות (בחיי המחירים של הכורסאות זה כל כך יקר! ממתי זה ככה)

אבל זה יצטרך לחכות כי עם המשכורת שלי שבקושי אפשר לחיות ממנה אי אפשר לקנות הרבה כל כך בבת אחת

האמת שההורים שלי הציעו לי ללכת לדבר עם המנהל שלי

הרעיון של אבא שלי היה הכי טוב, להגיד לו שהמשכורת לא מספיקה לי (מה שנכון) ואם הוא יוכל למצוא לי עבודה נוספת או עבודה אחרת.

מיותר להגיד שאני כלל לא מרוצה מהעבודה הנוכחית שלי. והעניין עם המשכורת דיי קריטי, כי בבית ספר יש הרבה חופשים, וכשיש חופשים אני לא עובדת, ועוד מעט יש פסח, וממה בדיוק אני אמורה לחיות בחודש הזה? מהמשכורת שלא תהיה לי (אני מקבלת 50% אבל זה לא מספיק).

חוץ מזה יש את העניין של הנסיעות (קשה להגיע לשם) ועל המקום והאנשים שאני עובדת איתם כבר מאסתי מלדבר

אז אני חושבת על זה, אם לעשות את זה או לא

כי המצב בשוק בכי רע, ולמצוא עבודה בתחום שלי הפך להיות דבר קשה ומתסכל משהו

אני בטוחה שלא רק בתחום שלי

פשוט מייאש

אני לא אוהבת לחיות עם משכורת מהיד לפה

אמנם אבא שלי לא מבין את זה שאני קונה בגדים. מה לעשות לי בעבודה אין תלבושת אחידה שמקום העבודה מממן, צריך להתלבש נורמלי.

והבגדים שלי מלפני 4-5 שנים ילדותיים יותר, או בכלל לא מתאימים לי ולבן אדם שאני היום

בחיי שסידרתי קצת את הארון והוצאתי חולצות עם מחשוף שהיום אני לא מאמינה שהייתי הולכת (אני לא מאמינה שהלכתי עם זה).

יש דברים שכשאנחנו מתבגרים אנחנו שמים לב אליהם יותר

במיוחד בעניין של מראה לעבודה שצריך להיות נקי משהו וסולידי ויותר מכובד

כל הבגדים עברו אחר כבוד לאמא שלי (ככה היא לא קונה בגדים, היא פשוט מקבלת הכל ממני) ומה שהיא לא תאהב יעבור לתרומה (או שדודה שלי תיקח כי אצלה כל מה שהוא יד שניה, אפילו אם זה סמרטוט רצפה - זה טוב).

שבוע חדש בפתח

הולך להיות גשום (או ככה לפחות התחזיות אומרות)

ואני מקווה שבאמת יהיה ככה, למרות שאת הקור אני לא מחבבת במיוחד

שיהיה לכולנו שבוע טוב

אם יש דבר שאני לא אוהבת זה אלימות

יש כל מיני סוגים של אלימות, הם מתבטאים בעיקר באלימות פיזית ואלימות מילולית

הסוג השני של האלימות הוא סוג שכולנו חוטאים בו לפעמים, לפעמים בלי להתכוון

התעצבנו, הרמנו את הקול, צעקנו אפילו

אבל שזה קורה בצורה שנועדה להשפיל את הצד השני, להקטין אותו - זה סופר אלימות מבחינתי

וזה קורה בבית שלי בין שני ההורים שלי

אני אף פעם לא התחברתי לאבא שלי

הגישה שלו אלינו, הילדים שלו, תמיד הייתה סוג של איומים וצעקות (ולפעמים גם מכות)

היום אנחנו כבר גדולים מספיק ולרוב מתעלמים ממנו

אבל אנחנו לא סובלים את חברתו

אבא שלי הוא מסוג האנשים שכל מי שעובד איתו או מכיר אותו אוהב

אבל אנחנו המשפחה שלו, לא ממש סובלת אותו

כבר שנים זה ככה

הרי אני בתור נערה הייתי רבה עם אבא שלי שלגור תחת אותה קורת גג היה דבר בעייתי

היינו מסוגלים להרוג אחד את השניה

אין ספק שלבן אדם יש בעיות בתקשורת - כי ככה הוא מתקשר איתנו

במיוחד כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או שהוא רוצה להשיג משהו ואנחנו לא בדיוק באותו ראש איתו

מי שתמיד ניהל את הבית הייתה אמא שלי

היא הייתה אחראית על הכספים

היא הייתה אחראית על החינוך שלנו

היא הייתה מבשלת ומנקה

ואבא שלי, אם הייתם שואלים אותי בתור ילדה מה אבא שלי עושה התשובה: או עובד או ישן או מעשן או עצבני עלינו

לכן אנחנו כל כך שמחים שהוא לא בבית

הוא תמיד מתנחמד לכולם

כל מי שיכול ברגע לקום וללכת כי המערכת יחסים איתו לא נראית לו

אבל איתנו עם המשפחה, הוא מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו

גם אם זה כולל אלימות מילולית

לשמוע את סימפוניית הצעקות בין ההורים שלי

זו שאבא שלי התחיל

הוא אגב תמיד מתחיל אותה

כי הוא מודיע לאמא שלי פתאום שהוא רוצה משהו שהיא לא רוצה כרגע לעשות

ואז מתחילה סאגת צעקות ואיומים בגירושין וכו'.

אמא שלי אמרה לי שאבא שלי הוא מסוג האנשים כלב נובח לא נושך

וזה באמת נכון, זה נדיר שהוא עושה משהו לבד.

הדברים היחידים שהוא עושה לבד זה לקנות לעצמו סיגריות ולהזמין לעצמו חופש בארץ  או בחו"ל

עד לפני כמה שנים אבא שלי עבד בחקלאות במושב

הוא לא היה בבית, אם הוא לא היה עובד הוא תמיד היה בורח מהבית

הוא לא היה ידידותי לסביבה בלשון המעטה

אחי לימד אותי את השיטה של להגיד כן כן, בסדר בסדר רק כדי שישתוק

ולא לריב איתו או להתווכח איתו (אני מאוד אוהבת להתווכח, לשם הדיון שבכך).

ואחת החששות שהיו לי שחזרתי למושב הייתה אבא שלי

אנחנו ממש לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג יחד

והאמת, אני לא מבינה איך אמא שלי מסוגלת (אם כי כבר שנים הם לא ישנים באותו החדר)

ההורים שלי נשואים עוד מעט 35 שנה

ב10-15 שנים האחרונות שניהם התרחקו אחד מהשני

אבא שלי כי הוא היה עסוק בלעבוד

היה לו רע בעבודה ככה שלהיות לידו לא בדיוק היה תענוג צרוף (גם היום זה רחוק מלהיות נחמד)

אמא שלי בנתה לה חיים משלה ופתאום לקראת גיל 60 שעכשיו לאבא שלי יש קצת יותר זמן פנוי ועבודה שלא מבאסת אותו, רוצה לצאת לבלות. והאמת, גם אמא שלי חושבת ככה, אבל אין מה לדבר איתו.

אם אבא שלי מדבר על משהו, יש נושאים מאוד ספציפיים בהם הוא עוסק:

כסף, בעיקר זה שאין לו ויש לאחרים. ושמגיע לו שיהיה לו.

משקל ודיאטה, באובססיה שאם הייתם גרים איתו באותו בית היה בא לכם להקיא.

שתבינו שהבן אדם מעשן 2 קופסאות סיגריות ביום, אבל מעיר לי כל הזמן על זה שיש לי משקל עודף ואיזה מחלות זה עושה אבל מתעלם באופן מופגן מהמחלות שקשורות בצורה ישירה לעישון.

והעבודה שלו (הוא מטפל סיעודי בבית חולים פרטי), על החולים שם, המחלות שלהם ודברים כאלה (שזה תסלחו לי לא נראה לי מעניין אף אחד).

אני חושבת שעישון זה דוחה

ויסלחו לי קוראי המעשנים

אבא שלי מעשן ברכב שלו, והכל מסריח מסיגריות (זה דבר שהוא אימץ בשנה האחרונה לעשן ברכב).

זה ממכר, וזה גם עושה מחלות מסויימות ומעודד מחלות אחרות.

בן אדם שמעשן כל כך הרבה כמו אבא שלי, אפילו לא נעים לשבת לידו כי הוא מסריח באופן תמידי

אני לא מתפלאת שאמא שלי מתרחקת ממנו (אמא שלי לא מעשנת היא הפסיקה לפני יותר מעשור) ושאין ביניהם שום דבר. עבור בן אדם לא מעשן לנשק בן אדם מעשן זה כמו ללקק מאפרה.

הם אפילו לא ישנים באותו חדר, כי כשאבא שלי ישן הוא נוחר וזה נשמע כאילו משאית סמי טריילר עוברת לך ליד האוזן

ועם כל הכבוד אמא שלי רוצה לישון את המעט שעות שינה שלה בלילה ברצף ובשקט בלי הפרעות.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל זוג שבמשך עשור בקושי יצאו ועשו דברים יחד

ופתאום אחד הצדדים רוצה, דורש, צועק שהוא רוצה לצאת כל שבוע

אם הצד השני לא רוצה, אז מה עושים?

אתם יודעים מה, אמא שלי לא אמרה שהיא לא רוצה לצאת

היא ביקשה שהוא יודיע לה מראש מה הוא רוצה (מה לעשות אמא שלי לא אישה ספונטנית, רובינו לא כאלה אחרי גיל מסויים).

מה לעשות, יש לה חיים משלה, תוכניות משלה, רצונות משלה, והיא לא מתכוונת לקפוץ לדום בגלל שהוא רוצה לשבת בבית קפה

ואמא שלי היא אחד האנשים שהכי מתנגדים לשבת בבית קפה (סתם בזבוז של כסף) בדיוק באותה מידה שהיא מתנגדת לקניית ספרים (בשביל מה יש ספריה?).

ובכלל, היא לא מוכנה לצאת איתו לאנשהו לבד, כי אין לה מה לעשות יחד איתו, הוא משגע אותה

האמת הוא משגע את כולם

האיומים האלה שלו

שימכור את הבית (מי ישמע זה יפריע למישהו)

או שיתגרש (מי ישמע, אז עוד זוג יכנס לסטטיסטיקה)

המילים שהוא אמר לאמא שלי

בחיי, אני נפגעתי בשבילה, אני לא מבינה איך היא סובלת אותו ולמה באמת היא לא מתגרשת

בעיקר בגלל שהוא מביא משכורת גדולה יותר הבייתה.

הסיכוי שהוא יעשה את זה בעצמו דיי קטן, הכי בגלל שהוא פוחד להישאר לבד, אבא שלי יתום, שני הוריו נפטרו, וחוץ מאחותו ומאתנו אין לו אף משפחה קרובה.

אני לא רואה את עצמי או אחותי רצות להיפגש איתו בהתחשב בעבר שלנו איתו.

אז אולי לאבא שלי יהיה כסף, אבל לא ממש תהיה לו משפחה

שזה משהו שיש היום, ארוחות ערב משותפות וזה.

אתה לא יודע מה זה לאכול כמו כלב לבד בבית ביום שישי עד שאתה לא חווה את זה על בשרך, ובגירושין, אחרי שאתה עובר את זה כבר מאוחר מדיי כדי לחזור אחורה.

אבא שלי לוקח דוגמא מזוג חברים של המשפחה. הם נשואים אולי 15-20 שנה, הכירו בתור אנשים מבוגרים (סביבות גיל 40+). לגבר זה סיבוב שני.יש להם שני ילדים גדולים מאומצים, שניהם עדיין גרים בבית.

והם יוצאים ומבלים, יש ביניהם עניינים משותפים, הם חיים ונהנים מהחיים יחד (אבל תסכימו איתי שזה לא דוגמא לזוג סטנדרטי שהתחתן בגיל 20+)

בין ההורים שלי, גם היה ככה, עד גיל מסויים ששניהם התרחקו, ואי אפשר לדרוש מבן אדם שרחוק ממך שיתקרב אם הוא לא רוצה, אם נוח לו במצב הנוכחי, אם הוא מרגיש שאין לו שיג ושיח איתך

אבל אבא שלי רואה רק את עצמו ומה שהוא רוצה עכשיו

והוא לא מוכן לראות אחרים או להתחשב באחרים כשהוא רוצה משהו ולא מקבל מה שהוא רוצה

הוא רוצה אידיליה שלא קיימת

הוא צועק, ומדבר לא יפה

זה מחליא אותי ההתנהגות הזו

זה מחליא אותי שזה נמצא בבית, במשפחה שלי

לא מזמן שאלו אותי תוך כמה זמן אני יודעת שעבודה שבחרתי לעבוד בה לא מתאימה לי.

בדרך כלל, במקומות נורמליים (בתחום שלי לפחות), לוקח חודש עד שלושה חודשים רק להיכנס לרוטין של עבודה זורמת.

לרוב אחרי שבועיים אני אדע אם הבחירה שלי הייתה נכונה או לא

מבחינתי הנאה בעבודה נמדדת על ידי מספר דברים:

כסף - הצורה הכי טובה בה מעסיק יכול להראות שהוא מעריך את העבודה שאתה עושה

ככל שהמשכורת תהיה יותר גבוהה כך העובד יהיה מוכן לתרום יותר למקום העבודה

העבודה עצמה - כשיש עבודה - יש סיפוק. אתה מגיע בבוקר לעבודה ומרים את הראש שכבר השעה 4-5 אחה"צ

כשיש עבודה אתה מרגיש פרודוקטיבי, שעשית משהו היום

תנאי עבודה - גם דבר חשוב מאוד. שיש תנאים טובים במקום העבודה נעים להגיע למקום העבודה. נעים לעבוד במקום מסודר, מחומם בחורף ומקורר בקיץ, משרדים נקיים שירותים נקיים, מטבחון מקום לאכול. דברים בסיסיים כאלה.

יחס - יחס מהמעסיק ו/או אם עובדים באתר לקוח יחס ממי שעובדים מולו באתר לקוח

הרגשת שייכות - להרגיש חלק מהמקום חלק מהארגון

במקום העבודה הנוכחי אני ידעתי מראש על שני דברים - משכורת נמוכה ושאין יותר מדיי עבודה.

האין יותר מדיי עבודה היה אמור לתת לי אופציה לשבת על הלימודים שלי.

בפועל - האופציה הזו לא קיימת, אין לי תנאים כדי ללמוד

למעשה החדר שאני יושבת בו הוא אחד הלא נוחים בעליל

נעזוב את זה שיש לי פה מחשב ישן שלא הייתי נותנת למזכירות פה לעבוד עליו, ושולחן רעוע וזה שהמזגנים לא תמיד עובדים (קטע חסכוני של המנהלת).

יש רעש - רעש כי בונים בחוץ, ולפעמים גם נוסף לזה רעש של תלמידים (שגם מנסים לשבור פה את הדלת).

החדר פה נראה כמו מחסן, בכל פעם שיוצא לי לדבר עם המנהלת פה על זה היא או מנפנפת אותי, או אומרת לי שאין טעם להכניס משהו לחדר בלי סורגים.

אז יש שולחן, יש מחשב ויש אינטרנט ואת רוב זמני אני מעבירה בגלישה באינטרנט כי אין יותר מדיי דברים אחרים לעשות

המשכורת לא משהו, זה ידעתי מראש

מה שלא ידעתי מראש זה שכשבית הספר לא עובד - בחופשים אני מקבלת רק 50%.

שזה בסדר שיש חופש של יומיים-שלושה עד שבוע, אבל מה עם פסח - 3 שבועות? ומה עם החופש הגדול - חודש שהביה"ס סגור? ממה בדיוק אני אמורה לחיות?

חוץ מזה שעם המשכורת הנ"ל אני לא יכולה לקחת יותר מקורס אחד בסימסטר בלימודים ואם זה יימשך ככה אני אסיים את התואר בגיל 40.

תנאי העבודה הפיזיים דיי בעייתיים. נכון שהמקום אמור להיות מנוקה על ידי מנקות. בפועל, זה לא ממש קורה.

ככה שהשירותים מזכירים שירותים ציבוריים (כאלה שאם הייתם צריכים ללכת הייתם חושבים פעמיים)

הכל מלוכלך פה, והמקום דיי חדש ככה שאת כל הלכלוך רואים.

בשורה התחתונה אני פה לבד, אאוטסיידרית, אחרי חודשיים לא כולם מכירים אותי. אף אחד לא ממש יודע מה אני עושה פה. אני מקבלת יחס שמרגיש כמו הקוטב הצפוני בסופת שלג בחורף מהמנהלת שעד היום אני תוהה אם אכפת לה או לא ממשהו שלא קשור לתלמידים (ז"א מהאנשים באופן אישי) אני לגמרי לבד, אין לי נפש חיה עם מי לדבר פה. ותאמינו לי לשבת פה 6 שעות לבד בלי לדבר עם אף אחד זה לא כייף.

גם אחרי חודשיים וחצי שאני פה אני מרגישה כמו אורחת

וזה לא בדיוק הרגשה שהייתי רוצה להרגיש במקום עבודה אחרי תקופה כזו.

משגע אותי שמנהלת לא אכפת ולכן גם לצוות (לא כולם, אבל חלק ניכר) לא אכפת מציוד המחשוב (רואים את זה).

משגע אותי לעבוד בחדר שנראה כמו מחסן, ושכל הציוד לא מסודר (כי אין ארון - כי המנהלת לא מספקת אחד כזה בתירוצים שונים ומשונים).

ובכללי לא נעים לי פה, לא נעים לי פה בכלל.

אבל היי, לפחות יש לי משכורת שנכנסת לבנק ואני קמה בבוקר בשביל משהו נכון?

אבל להגיד שאני מרוצה מזה? ממש לא...

אמא שלי הייתה זו שלחצה עלי לקחת מקום שקרוב לבית. היא אפילו דיברה עם מתקשרת על זה.

שזה לכשעצמו נחמד מאוד רק שאין פה תחבורה ציבורית מי יודע מה.

ככה שלהגיע לעבודה ולחזור, בעיקר לחזור, הפך להיות בעיה לא קלה.

זה עניין שעליתי עליו דיי מהר הבעייתיות הזו

אי אפשר לעבוד במקום שאין אליו תחבורה ציבורית אם אין לי רכב (ורשיון בכלל) ואין (וגם אם היה לי רישיון עם מה בדיוק הייתי נוסעת לפה?)

וכשאמא שלי התחילה לקטר לי על זה בשבוע האחרון הזכרתי לה שהלחץ לבחור בעבודה במקום קרוב היה ממנה.

נכון שההחלטה בסוף הייתה שלי, אבל הלחץ שלה והדיבורים שלה השפיעו (3 חודשי חפירות על כמה יהיה לי קל אם אני אמצא עבודה קל"ב).

היא שכחה להזכיר כמה המקום הזה נטול תחבורה ציבורית - זה לא תל אביב פה

ובכל פעם שאני אומרת לה שאחת הסיבות שבחרתי במקום הזה בגלל שהיא לחצה עלי היא בעמדת התגוננות

הרי אני בחיים לא הייתי חושבת לעבוד ביישוב קרוב אם היא לא הייתה מעלה את הרעיון הזה ועושה לי שטיפות מוח כל יום, שעם כל הכבוד לזה שיש לי החלטות בעצמי וראש בעצמי לחשוב, זה משפיע שכל הזמן אומרים לך כמה טוב זה יכול להיות לעבוד קל"ב.

ובכן יותר קל לי להגיע לת"א מאשר להגיע ליישוב הזה שנמצא קרוב כ"כ.

אני לא מאשימה אותה בתנאים שיש לי, אבל בהחלט על זה שהיא לחצה על בכל דרך אפשרית שאני אבחר במקום הזה ספציפית ולא במשהו אחר (שהיה בת"א).

אז אולי היום אני לא מבלה שעות בכבישים כדי להגיע ולחזור מהעבודה (ההורים מחזירים), אבל בחיי שבכל פעם שאני צריכה לחזור מפה אני צריכה לעשות סלאלומים באוויר בשביל זה, וההורים שלי הפכו לחברת הסעות עבורי. ואם הייתי לוקחת תחבורה ציבורית מפה כדי לחזור למושב גם היה לוקח לי שעות. כי לתחבורה הציבורית מפה לוקח 40 דקות להגיע לעיר הקרובה ומשם אני צריכה לקחת עוד אוטובוס, וגם זה לא מביא אותי למושב אלא עד הצומת.

שלא לדבר על זה שאם מפספסים פה אוטובוס צריך לחכות שעה (במקרה הטוב) עד שמגיע עוד אחד.

אם הייתי משתמשת בתחבורה הציבורית הייתי צריכה לקנות חופשי חודשי של שתי חברות שונות לגמרי. אבסורד!

מה שאומר אגב שההפרטה של התחבורה הציבורית הייתה אחד הדברים הכי מטומטמים.

חשבתי לעצמי שאם אני הייתי רוצה לנסוע בתחבורה ציבורית מהמושב לתל אביב הייתי צריכה לקנות חופשי חודשי של 4 חברות שונות - טורבוס, מטרופולין, אגד/רכבת ישראל ודן (ולא לא לכולם יש כרטיסים משולבים).

כשיש כל כך הרבה מינוסים למקום עבודה, קשה להיות מרוצים